יין חי ויין מזוג: על יינות שלהם ועל יינות שלנו

באקלים הים תיכוני החם השורר בארץ ישראל ובבבל ניתן להפיק יין בייצור טבעי בדומה לטכניקות שהיו מקובלות בעבר עם שיעור כוהל גבוה וסוכר שאריתי (residual sugar). דבר זה מאפשר לקבל יין מתוק וחזק בשיעור מכסימלי של% 15.5 כוהל, שמשתמר זמן ממושך באופן יחסי. בשל חוזקו של היין היה מקובל במקומות רבים בחברה הים תיכונית בתקופת המשנה והתלמוד למזוג את היין במים, בשיעורי מהילה שונים. נראה שנוהג המזיגה המקובל ביותר היה ביחס של 3.1 ותקן זה התקבל בסופו של דבר להלכה בתלמוד ועל ידי הרמב"ם. אולם בקרב הפוסקים הראשונים שפעלו בארצות אשכנז אנו מוצאים לראשונה הבחנה בין היין "שלנו" ובין היין "שלהם" (מאוחר יותר השפיעה הבחנה זו על רבים מפוסקי ספרד). ההסבר לכך קשור לנסיבות אקלימיות, ואכן היין שיוצר בארצות אשכנז היה חלש יותר מזה שהיה מקובל במזרח התיכון. ככול שקו הרוחב צפוני יותר, רמת ריכוז האלכוהול ביין יורדת בשל העדר חשיפה מספקת לשמש. לכן פסקו אותם הפוסקים שאין צורך למזוג את היין במים ומוטב לשתותו חי. למעשה, האזורים שמעל קו רוחב 50 אינם מתאימים לגידול גפן ולייצור יין, ולכן בעבר היה לעתים קשה להשיג יין ומחירו היה יקר מאוד. מכאן המקור למנהג אשכנז לקדש בשבת על הפת ולהתיר חמר מדינה. המאמר עוסק בשיטות שונות הקיימות בהלכה להגדרת המשקה הראוי לברכת בורא פרי הגפן ובדינים אחרים, ועד לקביעת תו התקן המקובל היום בתעשיית היין בישראל. תכונת חוזקו של היין ניתנת בימינו למדידה בערכים מוחלטים באמצעות מדי כוהל, ואם פרשנותנו נכונה, ניתן כיום למדוד באופן מדויק את "התקן" ההלכתי ליין, ולקבוע את שיעור המזיגה באופן יחסי לכמות הענבים ביין או לחוזק הכוהל המצוי ביינות שונים - ביחס 1:3. כלומר להציע קביעת תקן של לפחות %25 ענבים ביין. ביינות החזקים של ארץ ישראל ניתן למזוג את היין החי באופן שרמת האלכוהול לא תהיה פחותה מ%4. קבלת תקן זה עשויה (למי שאינו מחויב לפסיקה הספרדית המאוחרת), להקל על האנשים שאינם מורגלים ביין חזק, החפצים להדר ולצאת ידי חובת ארבע כוסות בפסח דווקא ביין אדום ולא במיץ ענבים. (מתוך המאמר)