זכותו של פורע חוב על יסוד הנחה מוטעית להשבה מן הנושה: בעקבות פרשת בייזמן

המאמר עוסק בשאלה: האם חלה על נושה חובת השבה כלפי פורע חוב מקום שהתברר כי החוזה שבהוראתו הועברו לנושה כספי הפירעון בוסס על טעות ובוטל? הטענה המרכזית הראשונה במאמר היא כי שאלת זכאותו של פורע החוב להשבה מן הנושה היא בלתי־נפרדת משאלת סיווגה הנורמטיבי של מערכת היחסים ביניהם. בתוך כך המאמר מתמקד בשלוש מערכות דינים עיקריות: דיני החוזים, דיני הקניין ודיני עשיית עושר ולא במשפט. הטענה המרכזית השנייה במאמר היא כי הפתרון הרצוי לסוגיה מגולם בדוקטרינת Discharge for Value, הנהוגה במשפט האנגלו־אמריקני בנסיבות דומות. דוקטרינה זו מהווה חריג לכלל שלפיו מקום שהועברה טובת־הנאה בטעות חלה על הנעבר חובת השבה. היא מבוססת על ההנחה שפרעון החוב מהווה תמורה להלוואה שניתנה בשעתו לחייב. המאמר מציע לאמץ את הדוקטרינה אל המשפט הישראלי בגרסה מרוככת הנהוגה במשפט האנגלי, ולרככה עוד על־ידי הוספת דרישה הנותנת משקל לשאלת זהותם של הצדדים, בעיקר בנסיבות שבהן אחד מבעלי־הדין הוא גורם פרטי ואילו האחר הוא גוף מוסדי או תאגיד פיננסי. (מתוך המאמר)