"לא המדרש עיקר אלא המעשה": על סידור גטין לאחר תביעות נזיקין ועל מדיניות הפרסום של הפסיקה הרבנית

כיצד מגיבים בתי הדין הרבניים על תביעות נזיקין של מסורבות גט נגד בעליהן? התשובה המוכרת, המוצגת הן בפסיקת בתי המשפט הן במחקר האקדמי, טוענת שבמקרה של תביעה כזו יפסיק בית הדין את דיוניו בתביעת הגירושין ולא יסכים לסדר גט עד שיוסר האיום הכלכלי מעל לראשו של הבעל. תשובה זו מבוססת כמובן על פסקי דין שונים של בתי הדין הרבניים אשר התפרסמו, ובעיקר על פסק דין ידוע של בית הדין הגדול, הקובעים חד-משמעית כי תביעות הנזיקין הללו מביאות למצב שבו הגט שיינתן בעקבותיהן ייחשב ל"גט מעושה", וממילא פסול. בתי הדין טוענים אפוא כי תביעות הנזיקין גורמות אך נזק למסורבות הגט שמגישות אותן ואין בהן שום תועלת. המאמר מנסה להציג תמונה שונה. לאור עיון מדוקדק בהליכים רבים, ובעיקר בהחלטות שנוצרו בהם ולא התפרסמו, עולה כי במקרים שונים תביעת הנזיקין זירזה מאוד את מתן הגט. הדברים נכונים גם לרוב המקרים שבהם ניתנו בשלבים מוקדמים פסקי הדין שהתפרסמו, ואשר קובעים כי אי אפשר יהיה לסדר את הגט בשל תביעת הנזיקין, וכי התביעה רק מרחיקה את אפשרות סידורו. ניתן לראות כי במקרים שונים קיבלה התובעת גם את הגט וגם את הפיצוי הנזיקי שתבעה, ובמקרים אחרים נמחקה התביעה הנזיקית בתמורה לקבלת הגט ורק לאחר סידורו. המאמר מנסה להסביר את הפער בין ההצהרות הפומביות של בתי הדין ובין המציאות המעשית באמצעות המונחים ההלכתיים "לכתחילה" ו "בדיעבד". הוא מראה כי הסוגיה דנן אינה המקרה היחיד, בארץ ובחו"ל, שבו הצהרות פומביות חריפות בדבר חוסר אפשרות של סידור גט כאשר יש מעורבות של בית המשפט בתביעות האישה (מדיניות של "לכתחילה"), מתחלפות במשך הזמן בתובנה כי יש למצוא דרכים לסידור הגט למרות קיומן של התביעות האזרחיות, ואף בשיתוף פעולה מוצהר או נסתר עם בתי המשפט (מדיניות של "בדיעבד"). ההסבר הזה מצביע גם על פשר למדיניות הפרסום הסלקטיבית של הפסיקה הרבנית, מדיניות היוצרת את התמונה המקובלת והלא מדויקת כאמור, ולפיה תביעות הנזיקין אינן תורמות לעול להחשת סידור הגט ורק מרחיקות אותו. (מתוך המאמר)