Suffering, Compassion, and Consolation: Reflections on Aharon Appelfeld’s Writings

אהרן אפלפלד משתייך לזן של סופרים שעניינם בשאלות מטאפיסיות הוא יסוד של קבע המניע את יצירתם הספרותית. קביעה זו מבוטאת בצורה מפורשת ובהירה ביצירותיו הספרותיות והמסאיות. כפי שאני מראה בהרחבה במאמר, אהרן אפלפלד מציע מפתח ברור ומקיף למשמעותה של יצירתו. זאת בין אם הוא עושה זאת כתיאורטיקן של ספרות ובין אם הוא עושה זאת באמצעות קולות גיבורי יצירתו. במאמר אני טוען כי השאלה המטפיסית המרכזית עמה מתמודד אפלפלד היא שאלת משמעות הסבל, המניעה את מכלול כתיבתו. עבורו הסבל בכלל, ובמיוחד הסבל שנגרם באיון הקיום היהודי בשואה, מאיים על היחיד לכלותו. היצירה הספרותית מבטאת מאמץ מתמשך למציאת משמעות קיומית שתחזיר לאני את קיומו כיחיד. שאלה זו, ולא תיאולוגיית הסבל, עומדת במרכז יצירתו. בתפיסתו של אפלפלד ההיענות לסבל מאפשרת לאדם ליצור את עצמו מחדש כיצור רגיש הפתוח לעצמו ולעולם. הסבל הוא הרגע שבו האדם יכול לפנות אל הזולת בקשב, חמלה ודאגה ממשיים. בכך הוא מכונן מחדש הן את עצמו והן את מעמד הזולת. עבור הרמן כהן ההיענות לסבל הזולת מאפשרת את כינון האני. לעומת זאת אפלפלד סבור כי ההיענות לסבל היא בראש ובראשונה חיוב האני הסובל, ומחיוב זה הוא פונה אל עבר הזולת. דווקא משום שהאני הוא ראשוני הוא יכול לפנות אל עבר הזולת. המאמר מציע תמונה מקיפה של תפיסה זו כפי שהיא מתגלמת במכלול כתיבתו של אפלפלד.