מתינות פוליטית מימין לשמאל: מרבי בנימין ועד היום

המחבר מאתגר את דפוסי המחשבה והתיוג הרגילים שלנו לגבי אידיאולוגיות ותיאולוגיות פוליטיות מימין ומשמאל. מאז עלייתו של גוש אמונים על במת הציבוריות הישראלית באמצע שנות השבעים של המאה הקודמת, השתרשה בשיח הפוליטי והאקדמי הישראלי מערכת הבחנות שתכליתה להבחין בין דרכה של תנועה זו לדרך המלך של הציונות: דרך המלך תוארה כמודרנית, רציונלית וליברלית, ואילו גוש אמונים תואר כמי שמנסה ליישם במציאות לאומית־מודרנית דפוסי חשיבה ופעילות פרימורדיאליים, אנטי־רציונליים ואנטי־ליברליים. תיאורים אלו כללו את הטענה שהתנגדותו של גוש אמונים למאמצים שונים לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני והישראלי-ערבי סייעה להשתרשות התפיסה שדפוסי החשיבה והפעולה שלו נוגדים מהותית כל מגמה של מתינות פוליטית. חילון, רציונליות, אוניברסליות, ריאליזם והסתייגות ממשיחיות הפכו לתנאים מוקדמים מקובלים למתינות פוליטית. במוקד המאמר ניצבת דמותו של רבי בנימין, ממקורביו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, ונדונים היחס של שניהם לרעיונות של "ברית שלום" וההשפעה האפשרית שלהם על הרעיונות האלה. המחבר מערער על מערכת ההבחנות המקובלת שתכליתה להבחין בין דרכו של גוש אמונים (פרימורדיאלי, אנטי־רציונלי) לדרך המלך של הציונות (רציונליות, ריאליזם). במאמר הוא מציג קווי מתאר לתפיסה פוליטית מתונה, ששורשיה נראים לא רחוקים משורשיו של גוש אמונים. הוא מראה כי הזיהוי המקובל בין הרציונליות והריאליזם לבין מודרניות בעייתי ביותר, וכמוהו בעייתית גם החלוקה הברורה בין המודרני לפרימורדיאלי, מכיוון שתרבות שכנגד אנטי־רציונלית היא בשר מבשרה של המודרנה, והיא עשתה שימוש מגוון בערכים פרימורדיאליים כדי לעצב את זהותה המיוחדת. לעומת הדעה המקובלת במחקר כי תרבות שכנגד זו הייתה ימנית ומיליטריסטית בטיבה, עולה ממחקרו של מאור כי לעתים היא בסיס לתפיסות מתונות ושוחרות שלום דווקא.