TY - JOUR
T1 - האם סיימה הציונות את תפקידה?
T2 - פרספקטיבה ציונית דתית
AU - שוורץ, דב
N1 - תקציר באנגלית:
"Democratic Culture" 14 (2013) 307-352
PY - 2012
Y1 - 2012
N2 - שאלת עתיד הציונות והתנועה הציונית ועצם הרלוונטיות שלה עולה על הפרק מדי פעם בפעם. לשאלה זו היבטים אחדים: (א) ההיבט האידיאולוגי: האם יש עדיין מקום לרעיון הציוני בגרסאותיו השונות ("מקלט בטוח", ציונות מדינית, מעשית, רוחנית וכדומה)? (ב) ההיבט הפרקטי הממסדי: האם יש מקום לקיום המוסדות הציוניים (ההסתדרות הציונית, הסוכנות היהודית וכדומה)? (ג) ההיבט הביקורתי: לנוכח ביקורות קשות על פעילות התנועה הציונית, האם יש מקום להמשך קיומה? במאמר זה בכוונתי לדון בהיבט האידיאולוגי בלבד. גם כאשר אעסוק בהיבטים אחרים, למשל, בתגובה למאמצי בן-גוריון לסגור את ההסתדרות הציונית (היבט ממסדי), אתמקד ברובד האידיאולוגי שלהם, כלומר, בדיון האידיאולוגי שהם מעוררים. בעיית הצידוק הרעיוני לקיום הציונות היא זו: התבססותה של מדינת ישראל ומעמדה האזורי והבין-לאומי מצביעים לכאורה על מימוש האידיאל הציוני. הבית הלאומי קם והיה לעובדה. הקדמה הטכנולוגית והאופקים הכלכליים יוצרים רושם של מדינה מערבית המושתתת במידה רבה על חוסן חברתי.האופי הדמוקרטי והליברלי של משטר המדינה משקף במידה רבה תרבות שלטון מערבית. אמנם מדינת ישראל מנהלת ללא הרף מלחמה אחר מלחמה במגמה לשמור על ביטחון אזרחיה, והאיום הגרעיני עליה מתעורר מדי פעם, אולם קיומה בהווה הוא בגדר עובדה. על כן, לכאורה, יש מקום לשער שהתנועה הציונית סיימה את תפקידה המדיני והמעשי המקורי, דהיינו "פתרון בעיית היהודים". אולם רוב העם היהודי לא רואה בישראל את ביתו הממשי, וחזון העלייה ההמונית התגשם רק בחלקו. נוסף על כך, רבים טוענים כי המדינה לא הצליחה להעניק תחושת "נורמליזציה" לעם היהודי. ההסתדרות הציונית מקדישה מאמצים אינטלקטואליים וחברתיים-כלכליים כדי להציב לה יעדים על אף מעמדה וחוסנה של מדינת ישראל. היעדים האלה נוגעים להעמקת הזהות הלאומית, לסוגיות חברתיות ולשמירת הזיקה ליהדות התפוצות. המאמצים האינטלקטואליים מעידים על עצם הצורך להצדיק את קיום מוסדות התנועה הציונית. הוגים ציוניים, אידיאולוגים, פוליטיקאים וחוקרי תולדות הציונות יושבים על מדוכת הרלוונטיות של האידיאולוגיה הציונית ושל התנועה הציונית
AB - שאלת עתיד הציונות והתנועה הציונית ועצם הרלוונטיות שלה עולה על הפרק מדי פעם בפעם. לשאלה זו היבטים אחדים: (א) ההיבט האידיאולוגי: האם יש עדיין מקום לרעיון הציוני בגרסאותיו השונות ("מקלט בטוח", ציונות מדינית, מעשית, רוחנית וכדומה)? (ב) ההיבט הפרקטי הממסדי: האם יש מקום לקיום המוסדות הציוניים (ההסתדרות הציונית, הסוכנות היהודית וכדומה)? (ג) ההיבט הביקורתי: לנוכח ביקורות קשות על פעילות התנועה הציונית, האם יש מקום להמשך קיומה? במאמר זה בכוונתי לדון בהיבט האידיאולוגי בלבד. גם כאשר אעסוק בהיבטים אחרים, למשל, בתגובה למאמצי בן-גוריון לסגור את ההסתדרות הציונית (היבט ממסדי), אתמקד ברובד האידיאולוגי שלהם, כלומר, בדיון האידיאולוגי שהם מעוררים. בעיית הצידוק הרעיוני לקיום הציונות היא זו: התבססותה של מדינת ישראל ומעמדה האזורי והבין-לאומי מצביעים לכאורה על מימוש האידיאל הציוני. הבית הלאומי קם והיה לעובדה. הקדמה הטכנולוגית והאופקים הכלכליים יוצרים רושם של מדינה מערבית המושתתת במידה רבה על חוסן חברתי.האופי הדמוקרטי והליברלי של משטר המדינה משקף במידה רבה תרבות שלטון מערבית. אמנם מדינת ישראל מנהלת ללא הרף מלחמה אחר מלחמה במגמה לשמור על ביטחון אזרחיה, והאיום הגרעיני עליה מתעורר מדי פעם, אולם קיומה בהווה הוא בגדר עובדה. על כן, לכאורה, יש מקום לשער שהתנועה הציונית סיימה את תפקידה המדיני והמעשי המקורי, דהיינו "פתרון בעיית היהודים". אולם רוב העם היהודי לא רואה בישראל את ביתו הממשי, וחזון העלייה ההמונית התגשם רק בחלקו. נוסף על כך, רבים טוענים כי המדינה לא הצליחה להעניק תחושת "נורמליזציה" לעם היהודי. ההסתדרות הציונית מקדישה מאמצים אינטלקטואליים וחברתיים-כלכליים כדי להציב לה יעדים על אף מעמדה וחוסנה של מדינת ישראל. היעדים האלה נוגעים להעמקת הזהות הלאומית, לסוגיות חברתיות ולשמירת הזיקה ליהדות התפוצות. המאמצים האינטלקטואליים מעידים על עצם הצורך להצדיק את קיום מוסדות התנועה הציונית. הוגים ציוניים, אידיאולוגים, פוליטיקאים וחוקרי תולדות הציונות יושבים על מדוכת הרלוונטיות של האידיאולוגיה הציונית ושל התנועה הציונית
UR - https://scholar.google.co.il/scholar?q=Has+Zionism+Concluded+its+Role%3F+A+Religious+Zionist+Perspective&btnG=&hl=en&as_sdt=0%2C5
M3 - מאמר
SN - 1565-0316
VL - 14
SP - 223
EP - 255
JO - תרבות דמוקרטית
JF - תרבות דמוקרטית
ER -