Abstract
משנעשתה פעולה משפטית לפי דין תורה, היא תקפה ולא ניתן להתנותה, אלא אם יאפשר זאת הדין. ההנחה שבבסיס התיאוריה היא שהחוק הוא הריבון, גם בתחום דיני החוזים, ולכן אדם אינו יכול לסייג פעולה משפטית או לעצבה כרצונו באמצעות תנאי שבו יבחר. רק החוק יכול לקבוע את צורת התנאי ואת נוסחאותיו המדויקות. למעשה, המחוקק משתמש בדרישות הפורמאליות ככלי להחלת ריבונות ולהטלת מרות, גם במתחם הדיספוזיטיבי. כפיפותו של התנאי לחוק ניתנת לפרשנות באופנים שונים, ועל כך ידובר בהמשך המאמר. מכל מקום, אחד האופנים מניח, שפעולה משפטית הנעשית לפי דין תורה, כמוה כמעשה פיזי הנעשה בעולם הטבע. כשם שמעשה פיזי הוא חלוט, ולא ניתן לסייג או לדחות את תחולתו באמצעות תנאי, כך הם הדברים גם ביחס לפעולה משפטית. התנאה כשלעצמה אינה אפוא חופשית ומובנת מאליה. היא תיתכן רק בגבולות "משפטי התנאים", ובאופן שבו התנאי ניצב ברור ואיתן כנגד הפעולה המשפטית, כדי לבלום אותה, או לכל הפחות כדי לסייג אותה. הפרשנות האחרונה של התיאוריה נתפסת כ"נטורליסטית" או כ"אונטולוגית", ובדרך המשגה זו היא הולמת את הלמדנות הישיבתית העיונית המודרנית. בה בעת, נראית פרשנות זו תלושה לחלוטין מן המקורות התלמודיים שאליהם היא מתייחסת. מאמר זה הוא הזמנה לבחינה מחודשת וביקורתית של הנחה זו. במהלך הדברים מעיין המחבר במקורות התנאיים ובפרשנות שניתנה להם, ומנסה להראות שהפרשנות החז"לית מבית מדרשם של תנאים ואמוראים משתלבת בפרשנות הישיבתית הליטאית של המאה העשרים. (מתוך המאמר)
| Original language | Hebrew |
|---|---|
| Pages (from-to) | 27-63 |
| Number of pages | 37 |
| Journal | דיני ישראל: שנתון לחקר המשפט העברי |
| Volume | 31 |
| State | Published - 2017 |
IHP Publications
- ihp
- Jewish law