רווקות בטיפול: נראות, רפלקסיביות ומבט הצופה

הייצוגים הרווחים של רווקות בתרבות הפופולרית מציגים אותה כקטגוריה של בעיה, כקטגוריה פגומה, ובעיקר כקטגוריה שמוגדרת באמצעות מה שחסר בה (לא נשוי/אה). נישואין (וזוגיות), בניגוד לרווקות, מייצגים קטגוריה חברתית הנושאת פריבילגיה מובנת מאליה. מאמר זה מציע שלא להסתפק בתיאור של ייצוגים ודימויים של רווקות אלא לבחון גם אילו טקטיקות ואסטרטגיות תסריטאיות מתחזקות את הייצוגים האלה. לשם כך המאמר מציע ניתוח ביקורתי של השיח בשבעת הפרקים של הסדרה בטיפול העוסקים בדמותה של עורכת דין רווקה בת ארבעים. הממצאים המרכזיים מתארים כיצד השיח הפסיכולוגי ממלא תפקיד מרכזי בהבניה של זהות הרווקה; הוא מבנה נרטיב שמעודד גאולה ביוגרפית באמצעות היפטרות מהרווקות ועבודה תרפויטית לקראת אימוץ זהות משפחתית יותר. המשמעות של הבניה תרבותית זו היא שרווקות אינה נחשבת תסריט חיים "טבעי" המלווה בתחושת הראויות (sense of entitlement) שלה זוכות זהויות נורמטיביות. הבניה זו מתוחזקת באמצעות שתי טקטיקות תסריטאיות: הכחדה סימבולית של חלופת הרווקות והיררכיה של סוף שמח. טקטיקות אלה מדגישות את הנראות הגבוהה של הרווקות ואת התשוקה של הסוכן/ת להיעשות לא רווק/ה, וכך מתחזקות את המבטים התרבותיים הרווחים על רווקות. Prevalent representations of singlehood in popular culture construct being single as a deficit identity and mostly as a category which is defined through its lack, that is, as an uncoupled/married position. Indeed, marriage, or couplehood, as opposed to singlehood, is normatively constituted as a privileged and taken-for-granted category. The following article proposes not only to explore widespread cultural images of singlehood, but also to examine the scripted strategies which maintain these representations. To accomplish this goal, we analyze seven episodes of BeTipul (In Treatment), a popular Israeli television series. One of the protagonists of the series is a forty-year-old woman, a single lawyer, who is seeking therapy. We argue that the psychological discourse plays a central role in constructing the single woman's identity in the series. The psychological discourse, as it emerges from the text, encourages a biographical salvation through the eradication of one's singlehood in addition to therapeutic work geared towards embracing a more familial identity. In that vein, being single is thus not constructed as a 'natural' life script characterizing normative identities. We suggest that this form of reflexivity is further endorsed by two scripted tactics: a symbolic eradication of singlehood as a life scenario, and the hierarchy of the happy ending scenario. These personal and scripted forms of reflexivity, which accentuate both the high visibility of being single as well as the desire of single subjects to "un-single" themselves, reinforce deeply ingrained cultural beliefs about singlehood.