קניין פרטי, אחריות ציבורית? "פרי גליל" כמקרה מבחן

בשלושת העשורים האחרונים חלה הפרטה מואצת של חברות ממשלתיות, שרבות מהן היו בעבר מיזמי עוגן תעשייתיים בפריפריה הישראלית. למרות המעבר מכללי משחק מדיניים ולאומיים לכללי משחק של השוק המכונה "חופשי", מפעלים פריפריאליים רבים, חלקם מצליחים וחלקם מצליחים פחות, המשיכו ליהנות מתמיכה ממשלתית דוגמת מענקים והטבות מס. שלא כמו בעבר התקיים שיח ער על אודות מגוון השיקולים העומדים בבסיס התמיכה הציבורית במיזמים פרטיים ומופרטים באזורי הפריפריה. פרק זה מתבסס על חקר המקרה של "ויטה פרי גליל" בחצור הגלילית, והוא מתעד ומנתח את השיח הפוליטי שבאמצעותו הובנתה אחריותם הציבורית של בעלי עניין שונים למפעל במהלך סדרת המשברים שפקדה אותו בשנים 2008-2015. באמצעות שימוש במושגים הלקוחים מתורת המשפט הקנייני נטען כי השיח הפוליטי, שהובילו בעלי העניין המרכזיים, בהם המדינה, בעלי המפעל והנושים, עמד בצלה של ההתנגשות בין התפיסה הריבונית לתפיסה הערכית-חברתית. מיקומו הפריפריאלי של המפעל שימש, אמנם, כלי בידי הבעלים והנושים ליצירת לחץ על מקבלי ההחלטות לסייע להם במניעת סגירתו של המפעל ופיטורי עובדיו, אך הם לא שכחו להדגיש כי זכותם למזעור הפסדים הנובעים מקניינם הפרטי גוברת בכל עת על זכותם של תושבי הפריפריה לעבודה. כל הגורמים - בעלי המפעל, ההנהלה ואף כונס הנכסים שמינו הבנקים - נקטו אסטרטגיה דואלית, שהעלתה על נס את מיקומו הגיאוגרפי הפריפריאלי של המפעל כל עוד עובדה זו שירתה את דרישותיהם הכספיות, אך מיהרו להתנער מההקשר הזה בתואנה שעניין המיקום מתנגש עם זכותם למקסם רווחים או למזער נזקים כלכליים. באופן פרדוקסלי, גם המדינה, שביקשה לערער על צדקת תביעותיו של בעלי המפעל הפרטי לסיוע ציבורי, עשתה שימוש דואלי בתפיסה הריבונית לקניין. כך, בעוד נציגי משרדיה הכלכליים מביעים אמפתיה אין קץ לפריפריה מוכת האבטלה, הם התעקשו לטעון כי דין המפעל המופרט והכושל להיסגר בשם אחריותו המלאה של בעליו לקניינו הריבוני. התנגשות זו - בין התפיסה הריבונית (של זכויות ויעילות כלכלית גם יחד) לבין התפיסה החברתית לקניין הפרטי - מנותחת בפרק לאור דיונים עכשוויים על אודות חשיבות הפריפריה למשק ולחברה בישראל, ואף מסייעת לנו לחשוב מחדש על גבולות האחריות הציבורית של בעלי קניין פרטי במציאות גיאו-כלכלית משתנה. (מתוך המאמר)