פצועי תפילה: תפילה לאחר מות האל – עיון פנומנולוגי בספרות העברית

באחד השיפוטים הבהירים ביותר על אודות התפילה, פוירבך קבע: 'המהות האחרונה של הדת מתגלית בפעולה הפשוטה ביותר שלה – תפילה'. מנקודת מבט דתית מנסחים תובנה זו שני הוגים דתיים: האחד, ר' נחמן מברסלב, קובע: 'ואמונה בחינת תפלה'; השני, התאולוג הפרוטסטנטי הצרפתי, אוגוסט סבאטייה קובע: 'תפילה היא דת בפעולה, דהיינו דת ממשית. זו היא התפילה המבחינה בין הפנומנים הדתיים מאלו הקרובים לה'. ראיית התפילה כתמציתה של הדת מיוסדת על ההנחה כי בה מתגלם היחס שבין האדם לבין האל; יחס שהוא יסודה של הדת. אכן, התפילה מיוסדת על התבנית הפנומנולוגית של יחס ההתכוונות (האינטנציונליות). היא אקט של סובייקט מתפלל המוסב כלפי האל. מנקודת מבט זו, האל אינו יסוד מכונן של התפילה, אדרבה הוא יסוד מכונן שלה. בתפילה, ממשיך פוירבך ואומר, אדם פונה לאל בפנייה רבת משמעות כאתה; הוא מתוודה בפניו כיש הקרוב ביותר אליו. לא נתקררה דעתו של פוירבך עד שקבע כי התפילה היא ההכרזה הברורה כי האל הוא ה-alter ego של המתפלל. לכאורה, בהעדרו של האל התפילה לא יכולה להתרחש; אם האל מת או אינו קיים למי תופנה התפילה?! (מתוך המאמר)