פיקוד ההגנה הארצי והאזורי ושאלת תפקידו של גוש עציון במלחמת העצמאות

ארבעת קיבוצי גוש עציון הוקמו בשנות הארבעים של המאה העשרים, ובהחלטת האו”ם נקבע שהם יהיו בשטחה של המדינה הערבית המיועדת. בקרבות בין הכוחות היהודיים לכוחות הערביים בחצי השנה שלאחר מכן נהרגו כ־240 מאנשי ארגון ההגנה והקיבוצים. מטרתו של מאמר זה היא לסקור את מערכת היחסים שהתהוותה במשולש שבין הכוחות בגוש עציון, הפיקוד האזורי של ארגון ההגנה בירושלים והפיקוד הארצי שלו. בשתי נקודות מפתח היה למערכת יחסים זו תפקיד מרכזי: בדיון הער שהתנהל בין מפקד מחוז ירושלים של ההגנה, דוד שאלתיאל, ובין הפיקוד הארצי בשאלת פינוי הקבוצים; וכשהוטל על הכוחות בגוש עציון במהלך המלחמה תפקיד שכלל סיכון משמעותי: חסימת התנועה הערבית בציר ירושלים–חברון. בניגוד למקובל במחקר עד כה, מסקנתו העיקרית של מאמר זה היא שאף על פי שהתנהל ויכוח טקטי בסוגיית פינוי היישובים, גם הפיקוד הארצי לא האמין באפשרות שגוש עציון יהיה חלק מהמדינה היהודית. המאמר מתייחס להערכת סדרי הכוחות של ההגנה בגוש בתחילת המלחמה. ההקצאה המרשימה של כוח אדם ונשק ליישובים וההכרעה שלא לפנותם היו בעיקר בשביל להימנע מדמורליזציה ביישוב היהודי, על פי העיקרון הביטחוני שלאורו פעל היישוב עוד משנות העשרים, ולפיו אין מפנים יישובים.