פדיון שבויים: הצלה או שחרור ?

חלק מרכזי במשא-ומתן ההלכתי במצוות פדיון שבויים בזמננו קשור למחלוקת הראשונים בפדיון שבויים המצויים בסכנת חיים, סביב תקנת המשנה במסכת גיטין (מה טוען כיע"א): 'אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם'. הרמב"ן, התקנה הזו תקפה אפילו במקום שבו השבוי נמצא בסכנת נפשות ממשית, ומבסס זאת על דברי הגמרא (בבא בתרא ח ע"ב): 'מנא הא מילתא דאמור רבנן דפדיון שבוים מצוה רבה היא... שבי קשה מכולם, דכולהו איתנייהו ביה'. מכיוון שהגמרא אומרת שבפסוק (ירמיהו טו, ב) 'והיה כי יאמרו אליך אנה נצא ואמרת אליהם כה אמר ה' אשר למות למותו אשר לחרב לחרב ואשר לרעב לרעב ואשר לשבי לשבי', כל המאוחר בפסוק הוא מכה קשה יותר. נמצא ששבי הוא המכה הקשה ביותר כיוון שהיא כוללת את כל המכות שקדמו לה. אם כן ברור שהיא גם כוללת את סכנת המוות המופיעה בתחילת הפסוק. קובעים שבמקום סכנת נפשות אין התקנה חלה כלל, ומוכיחים כן מן לעומתו, התוס' המאירי (גיטין מה ע"א) המסופר על ר' יהושע בן חנניה שפדה תינוק במחיר מופקע. מציע תירוץ לקושיית הרמב"ן מהגמרא, וכותב: 'שבי שעיקרו לממון אין בו חשש מיתה',כלומר התקנה מוגבלת לשבי שעיקרו לממון ולא בסכנה ממשית. הרב עובדיה יוסף,פוסק כשיטת התוס', וקובע שבמצב שבו השבוי נתון בסכנת נפשות אין להגביל את סכום הפדיון, תוך שהוא נשען על דברי המאירי ועל הסיפור של ר' יהושע שפדה את התינוק 'בממון הרבה' ובכל מחיר שדרשו ממנו – ועל האחרונים שנטו אחר עמדה זו.