"עשרת השבטים אינן עתידין לחזור": השקפתו המהפכנית של רבי עקיבא על שאלת חזרת עשרת השבטים באחרית הימים

המאמר דן בתפיסתו המהפכנית של רבי עקיבא על שאלת חזרתם לארץ של עשרת השבטים באחרית הימים. נושא גלות עשרת השבטים וחזרתם לארץ באחרית הימים נידון בספרות היהודאית בעשרות מקורות, החל מראשוני נביאי הכתב, עמוס והושע, אשר ניבאו בשלהי ימיה של ממלכת ישראל במאה השמינית לפסה”נ, וכלה בתוספתא, שנערכה במאה השלישית לסה”נ. הנרטיב שלפיו לאחר הכיבוש האשורי כל תושבי ממלכת ישראל גלו לרחבי האימפריה האשורית, נכתב לראשונה בפרק יז בספר מלכים ב, והוא זה שלמעשה קבע כיצד תתייחס ההיסטוריוגרפיה היהודאית בעת העתיקה לשאלת הגלות. אולם לצד הגלות הייתה קיימת תקווה לגאולה באחרית הימים, הכוללת את חזרתם של הגולים הישראלים לארץ. הרעיון שהגולים הישראלים עתידים לחזור לארץ חוזר על עצמו בכל הספרים היהודאיים הנוגעים בדבר, החל מסוף ימי הבית הראשון ועד לאמצע המאה השלישית לסה”נ, עם עריכת המשנה והתוספתא. אך יש יוצא מן הכלל: ר’ עקיבא היה הראשון שטען שלעשרת השבטים אין מקום בגאולה העתידית, ושהם אינם עתידים לחזור לארץ. הוא האמין בגאולה שעומדת בפתח ולא בציפייה לאחרית הימים. קיבוץ עשרת השבטים תלוי בשינוי סדרי עולם ובניסים גלויים, ולכן אין לתפיסה זו מקום בהשקפתו האקטיבית של רבי עקיבא, תפיסה אשר הביאה אותו לתמוך בגלוי בשלטונו של בר כוכבא. לכן, השקפתו של רבי עקיבא, השוללת את חזרתם של נידחי ישראל באחרית הימים, היא השקפה מהפכנית בספרות היהודאית, הרואה באופן עקיב את חזרתם של עשרת השבטים האבודים לארץ באחרית הימים. (מתוך המאמר)