ערים מעורבות בהתהוות: בין הפרטי לציבורי

בשני העשורים האחרונים הולכת ומתרחבת תופעת ההגירה של התושבים הערבים ממעמד כלכלי בינוני-גבוה אל מה שמכנה הכותבת "הערים המעורבות בהתהוות". אלה הן ערים שהוקמו לאחר קום המדינה כערים ועיירות פיתוח יהודיות שנועדו ליישוב עולים חדשים (יהודים), אך בעקבות הגירתם של תושבים ערבים אמידים אליהן מהיישובים הסובבים אותן הן הפכו למעורבות. במאמר מועלות שתי טענות: הטענה הראשונה היא שהגורמים לתהליך ההגירה האמור הם שניים: מבנה היישובים הערביים שהושפע ממדיניות תכנונית ומרחבית כללית של המדינה ודפוסי התיישבות ותהליכי העיור שהתושבים הערבים עוברים. תהליך זה מערער את ההומוגניות של היישובים היהודיים ומאתגר את המדיניות המוסדית המעודדת הפרדה מרחבית בין ערבים ליהודים ומממשת את עקרון "ייהוד המרחב". הטענה השנייה היא שתהליך ההגירה סוחף יותר ויותר תושבים ערבים המבקשים לרכוש זכות בעלות בקרקעות יישובים אלה. מכאן הטענה השנייה, שלפיה תהליך ההגירה מעמיד לראשונה את מדיניות ההפליה במבחן הביקורת השיפוטית. העתירות שמגישים פרטים וארגונים לא ממשלתיים נוגעות לדיון רחב יותר באשר להסדרת המרחב הישראלי ולתרומת השחקנים השונים לעיצובו - שעד כה פעלו מתחת לפני השטח. העמדתה של מדיניות ההפליה האמורה של קרן קיימת לישראל (להלן: קק"ל) במבחן הביקורת השיפוטית תחייב את בית המשפט בסופו של דבר לדון ולהכריע בסוגיות שמדיניות זו מעוררות ולהביא לקביעת מסמרות באשר לכללים החלים על קק"ל בתחום שיווק קרקעותיה ויישובן, אשר עד כה פעלה ביד חופשית. המסקנה העולה היא שהתהוותן של הערים המעורבות בהתהוות היא תוצר של שני תהליכי מנוגדים המתרחשים שניהם בספרה הפרטית ומקודמים על ידי שחקנים פרטיים שמניעיהם שונים אלה מאלה. בהיבט כללי יותר: דינימיקת עיצוב מרחבים אלו מעלה שאלות בנוגע ליחסי הכוחות שבין המדינה, המחוקק ומוסדות התכנון כגופים ציבוריים מחד לבין פרטים, ארגונים לא ממשלתיים ותאגידים פרטיים וכוחם לעצב את המציאות מאידך.