עצירה למחשבה: על עצירה ממול קלאסי לקונטקט-אימפרוביזציה

ריסון תנועה גופנית נחשב ליכולת אנושית מורכבת והכרחית. המערכת המוטורית של בני האדם עסוקה ללא הרף בעצירת תנועה ובריסונה, לא פחות מאשר בהוצאת תנועות לפועל, וריסון זה דורש מאמץ. הידיעה מתי ואיך לעצור חיונית לטובת תיפקודים רבים: תיפקודים גופניים, למשל לעצור פעולה כשחשים כאב; תיפקודים גופניים מנטליים, כמו להחליט לעצור באכילה, בשתייה, בצריכת דברים שאנו מכניסים לגופנו (במיוחד אל מול פיתויי השפע וזמינות מוצרים שמגיעים אל פתחנו לפי הזמנה); תיפקודים חברתיים-תרבותיים מוסריים, בצורת עמידה בתור, ישיבה בבית קולנוע, ריסון דחפים אלימים והרסניים. כמובן, כל אלו קשורים זה בזה. אמנם, מבחינה קוגניטיבית ופיזית עצירה מרמזת על חוסר תנועה, אך לא על חוסר פעולה במובן זה, עצירה היא תנועה שמכוונת נגד עצמה: בלימה איטית או בלימה מהירה של תנועה - היא מהשנקלט כהיעדר תנועה או מצב שמַטְרִים תנועה חדשה. למעשה, לא ניתן להגדיר "עצירה" כהתרחשות אחת קבועה וברורה, שכן היא כוללת מגוון פעולות ומצבים, לכן היא אינה מוגדרת על פי המכניזם שלה. משמעותה של העצירה וחשיבותה מושתתות על ההקשר שבו היא מבוצעת. כלומר, ריסון או הפסקת התנועה מתבצע ביחס להתרחשותה בחלק או בכל הגוף, ובין הגוף העוצר לסביבתו. (מתוך המאמר)