על עמימות הביטוי האמנותי, 'דרגת האפס' כגבול והצדקת 'ציר ההבנה'

מהי נקודת האפס, נקודת הגבול, בין המובן והלא-מובן בפרשנות היצירה האמנותית? תקציר הנחת היסוד שלי - כחוקר של האמנות כשפה - היא שמבחינה סמנטית, יצירת האמנות (האיכותית) ממוקמת בתווך שבין המשמעות הברורה לחוסר המשמעות. בעקבות זאת ניסחתי 'ציר הבנה': צדו האחד מסמן את ביטויי האמנות ברי ההבנה החד משמעית, צדו האחר מסמן ביטויים חסרי פשר. ברם, בשל טענתו של הבלשן דה-סוסיר (2005) שמן ההכרח להתייחס, בחקירה הסמנטית ככלל, הן לציר הסינכרוני (האופקי) והן לציר הדיאכרוני (האנכי) - מה שהבלשן רומאן יאקובסון (1986) מכנה: ציר הצירוף וציר הברירה - אני נדרש להצדקת הצמצום שערכתי. לטענתי, אני יכול להסתפק בציר החד-ממדי; 'ציר ההבנה', שכן כך מתאפשר לי להתמקד בשאלה: איך להסביר את הפער בין הטענה שמעשה האמנות (האיכותי) נרקם בתווך שבין מקום הברור למקום הלא-ברור על 'ציר ההבנה', בשעה שיש מי שטוען שלא כך הדבר, שמקום ההירקמות הינו בקצה הלא-ברור של הציר. ברם, לאור טענות דה-סוסיר ויאקובסון נותר לי לענות על השאלה: אם סְכמת הצירוף והברירה של יאקובסון מבהירה את חופש הביטוי, איך אוכל להסביר זאת על פי 'ציר-ההבנה'? במאמר זה אני מבקש לתת מענה לשאלה זו, תוך התייחסות למושג 'דרגת האפס' של הסמיולוג ומבקר התרבות רולאן בארת (2004). (מתוך המאמר)