על הפרטי והמקצועי אצל עורכי דין ועל הכבוד שביניהם

המאמר מחבר בין שני יסודות של פרופסיית עריכת הדין. היסוד הראשון, הוא המונח "כבוד המקצוע" שהוא מונח מרכזי ומכונן ששימושיו רבים ומגוונים, אך הוא נעדר הגדרה ברורה בדין הקיים (כללים, פסיקה או החלטות) והשימוש בו נעשה ממקרה למקרה באופן אינטואיטיבי הנעדר כל תשתית לוגית-תיאורטית. שלושה מובנים מוצעים למונח "כבוד המקצוע" בהקשר של עורכי הדין. הראשון, כבוד טקסי הניתן למי שמשתייך לקבוצה אליטיסטית מבודלת שהציבור לא מכיר היטב (לדוגמא, כלפי משפחת המלוכה). השני, יראת הכבוד הניתנת למי שהגיע להישגים מיוחדים הודות ליכולת ומאמץ. השלישי, כבוד מוסרי שחשים כלפי מי שהתנהגותו אינה פוגעת בתקנת הציבור. אין כל היררכיה או עדיפות בין המובנים אלא שבמצטבר הם צריכים ליצור כבוד מקצוע חזק. ברגע שמובן מסוים נחלש יש צורך לחזק מובן אחר כדי שימלא את החלל שנוצר, אחרת עלול מונח הכבוד להתרוקן ולקרוס לתוך עצמו. היסוד השני של פרופסיית עריכת הדין, בו עוסק המאמר, היא האבחנה בין הספירה הפרטית לספירה המקצועית אצל עורכי הדין. המאמר סוקר את הזירות השונות בהן נשמרה ההפרדה בין הפרטי למקצועי, למול הזירות בהן קיים עירוב בין השתיים ומראה איזה מובן של הכבוד המקצועי איפשר בכל זירה את ההפרדה או העירוב. באופן זה, הצגת מובניו השונים של המונח כבוד המקצוע מאפשרת להבין בצורה מיטבית את נקודות הניתוק והערוב שבין הפרטי למקצועי לאורך השנים. אנו מציעים במאמר שבזירות בהן קיים העירוב וניתן להעמיד לדין משמעתי בגין מעשים שבוצעו בספירה הפרטית, תופעל הסמכות בעזרת הקריטריון של פגיעה בתקנת הציבור שהוא הבסיס לכבוד המוסרי. כך שרק התנהגות בספירה הפרטית הפוגעת בערכים החברתיים הבסיסיים של החברה הישראלית, תהיה עבירת משמעת.