עימות לייבניץ-ניוטון: מתוך חליפת האיגרות לייבניץ-קלארק

חליפת האיגרות בין וילהלם גוטפריד לייבניץ וד"ר סמואל קלארק (בשנים 1716-1715) הייתה האחרונה שניהל לייבניץ בימי חייו, והיא נקטעה עם מותו בשנת 1716, לאחר שהוחלפו ביניהם חמש איגרות. ניוטון ("המיוצג" בחליפת האיגרות הזאת על ידי קלארק) עסק במה שהיה קרוי בזמנו 'פילוסופיית הטבע'; הוא הביא לשיא את שחרורה של המכאניקה מידיה של הפילוסופיה וראה בניסוי האמפירי את הפוסק האחרון ביחס לתקפותן של השערות מדעיות, בעוד שלייבניץ, שהיה פילוסוף, מטפיזיקאי, לוגיקן ומתמטיקאי, כונן את השקפת העולם שלו על פילוסופיה ראויה, תוך כדי כך שהוא מגנה את הפילוסופיה של ניוטון וממשיכי דרכו, על אף שהעריך את הפיסיקה שניסח. חליפת האגרות שלפנינו היא הטקסט הסופי והמרוכז שבו שוטח לייבניץ את השקפתו על החלל, הזמן והתנועה, על מהות האל ועל יחסו לעולם ולאדם שאותם הוא מבסס על מספר עקרונות, ביניהם עקרון הטעם המספיק ועקרון זהות הבלתי נבדלים. נקודת המוצא של ניוטון (ושל קלארק) קרובה לזו של לייבניץ. הפילוסופיה של ניוטון הדגישה את העמדה הדוקטרינרית שלפיה כתבי הקודש חפים מטעויות ומסתירות, את היותם המקור היחיד לאמת הדתית ואת התרחשותה הקרובה של האפוקליפסה. את 'אורו של הטבע' הוא הבין כמקשר בין האדם לאל ובין בני האדם לבין עצמם. חקר הטבע של ניוטון היה פרויקט דאיסטי שנועד לגלות את צפונות הטבע, ודרכן לאשש את קיומו של האל, לפאר ולהלל אותו. ניוטון הציג את הפיסיקה המתמטית שלו כתוכנית אלוהית הרשומה במפורש בכתבי הקודש. המדע המוסרי על פי ניוטון הוא גוף ידע המעיד על קיומו של בורא אינטליגנטי, והוא משמש כאמצעי להאדרת האל. תרגום חליפת האיגרות מאיר את אחד הויכוחים האינטלקטואליים הגדולים שהתחולל תוך כדי המהפכה המדעית שבישרה את תקופת הנאורות האירופית ואת צמיחתה של החברה המודרנית.