'נראתה הקשת בימיו?' - על אישיות האל במדרש: על אישיות האל במדרש

במאמר שראה אור בכרך הראשון של 'ראשית' הציע המחבר לקרוא את סיפור הבריאה והמבול בספר בראשית (א–ב, ו–ט בהתאמה) כעלילה שבמוקדה לומד האל, בדי עמל, להשתלט ולרסן את זעמו המתפרץ. סיפור הבריאה-המבול מגלם תהליך שבו האל מתמודד עם האלימות והפגמים החבויים בו בעצמו. 'קבלה' או 'הכלה' אלו גלומים בסדר נורמטיבי חדש שקובע האל לבני האדם, ובמנגנון 'טבעי' (פיזיקלי)-פסיכולוגי – היא הקשת בענן – שהאל בורא בעבור עצמו, כדי לרסן את קנאתו ואת זעמו. המחבר טען במאמר הנזכר כי לא בשביל בני האדם ברא האל את הקשת בענן אלא בשביל עצמו, כמנגנון שליטה בחרונו. האל, שנעצב 'אל לבו' מן ההשחתה של בני האדם, נמלא חרון ומביא מבול 'לשחת כל בשר אשר בו רוח חיים מתחת השמים'. מיד לאחר המבול מודיע האל לנח כי 'לא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ'. הבטחה זו מעוגנת בברית, שהיא כאמור חד-צדדית – ואינה מותנית בהתנהגות טובה של האדם בעתיד, ובוודאי שלא בשינוי טבעו המושחת של האדם. ביודעו כי ההשחתה בוא תבוא, ובהכירו את עצמו כי ההשחתה תעורר את קנאתו, בורא לו האל את הקשת כמנגנון לשליטה עצמית. הפרשנים הקלסיים, ויותר מהם החוקרים בעידן המודרני (יהודים ונוצרים), נמנעו מלראות בקנאה (ובאמצעי השליטה עליה) תכונה של האל המקראי. נטייה מובהקת זו היא חלק מן המגמה הכללית אצל פרשנים וחוקרים 'לשלול' מן האל (המקראי) 'אישיות' גדושה, מורכבת ודינמית. המחבר מנסה להראות כי פרשנותו לסיפור המבול, ובמיוחד לעניין הקשת, מקופלת בכמה דרשות קצרות ו'זרות' בבראשית רבה ובמקורות תלמודיים אחרים. הניתוח שהוא מביא זורה עליהן אור חדש, ובתוך כך הוא מצביע על קרבתן לפשוטו של מקרא. המקורות הנדונים במאמר מאירים היבט חדש של תפיסת האל במקורות היהודיים הקדומים, ואת ההמשכיות של התפיסה הייחודית על אודות אישיות האל מן המקרא לספרות התלמודית. (מתוך המאמר)