מעשה בטבעת ובלולב: הקיבוץ הדתי ודרישות ההלכה לקניין פרטי: ‏ה‏קיבוץ הדתי ודרישות ההלכה לקניין פרטי

תנועת הקיבוץ הדתי קידשה מאז היווסדה את רעיון השיתופיות ועל כן דחתה קריאות להכרה בזכות לרכוש פרטי של חברי הקיבוץ. אולם כבר בשנותיה הראשונות הסתבר שעיקרון זה טומן בחובו בעיה של ממש בגלל דרישת ההלכה שפעולות הלכתיות מסוימות יוכלו להתבצע אך ורק ברכושו הפרטי של אדם. המאמר עוסק בכמה מקרים כאלה. דרך ניתוחם, המושתת על מקורות שונים ובכללם חומרים ארכיונים, הוא מציג את המתח בין האתוס הקיבוצי ובין דרישות ההלכה. המתח הזה עורר פולמוס עקרוני בקרב האידיאולוגיים של התנועה. למעשה נדרשה הכרעה בשאלת מעמדו של עיקרון היעדר הבעלות הפרטית בקיבוץ ובשאלה אם עליו להתבטל בפני ההלכה או שמא על ההלכה לפעול כדי שהוא יוכר כעיקרון שווה ערך לשאר עקרונותיה. מקום נרחב מוקצה לעיסוק בשתי הסוגיות המרכזיות שעוררו את הדיון ודרשו פתרונות למתח זה. הסוגיה הראשונה היא שאלת הצורך ההלכתי שהחתן יהיה הבעלים היחיד של טבעת הקידושין שבה הוא מקדש את כלתו. אראה באמצעות מסמכים ארכיוניים כיצד נפתרה בעיה זו. הסוגיה השנייה קשורה בוויכוח עקרוני שנתגלע בין הוגי הדעות המרכזיים של התנועה בשנות החמישים. מדובר בדיון בדרישה ההלכתית שארבעת המינים יהיו בבעלותו של הנוטל אותם לצורך קיום מצוות התורה ביום הראשון של חג הסוכות. למעשה הדיון הזה נקשר בשאלת המעמד ההלכתי של הקבוצה וכן בקיבוצים שונים שניסחו תקנונים פנימיים משלהם. מקורות אלו נבחנים גם הם במאמר. (מתוך המאמר).