Abstract
סוגת הקינה נחשבת אחת המגוונות בעולם המוזיקה העממית מבחינת השונוּת במרכיביה, בהם המתאר המלודי, המנעד הקולי וזהות המקוננים או המקוננות. המוזיקה הישראלית, המכונה "שירי ארץ ישראל", שהיא סוגה מובחנת במוזיקה שנוצרה בהתיישבות היהודית בארץ ישראל מראשיתה ועד ימינו, כוללת, קינות למיניהן וגם דפוסי ביצוע וצריכה מובחנים, בייחוד סביב ימי הזיכרון. מאמר זה מבקש לבחון את השיר "ניגונים" של פניה ברגשטיין בלחנו של דוד זהבי כקינה שנכתבה בתנאים של אי־ודאות. אי־ודאות זו ניכרת באופנים שונים בביצועים המוקלטים הראשונים ונעלמת עם השנים, עם התבססות המסורת של טקסי יום הזיכרון הממלכתיים, ואחר־כך עם שחרורו ההדרגתי של השיר משיוכו הקיבוצי ומהמסורת המוזיקלית הקיבוצית. הקינה המקורית בשיר מרוכזת באובדן קולם של הנספים, הקול המתפלל והשר של אוכלוסיה מסורתית אשכנזית, שבוטאה בראשית הדרך בשירה רצ'יטטיבית, ספק תפילתית, בעלת עיטורים חזנותיים, שכאילו מבקשת לעצור את הזמן ואיתו את הידיעה המרה. עם חלוף השנים חל שינוי באופי העיבוד והשירה של הקינה: השירה הרצ'יטטיבית והעיטורית עברה השטחה, כך שאבד הגוון המסורתי שלה, המפעם עלה והתזמור השתכלל. לבסוף הפך השיר לאתר של ריבוי קולות אתניים כמעט מכל רחבי הקשת החברתית היהודית בישראל, והקינה נדחקה לטובת העלאה על נס של עושר המסורת של דור העבר, במעין שיר ערש לדורות שאבדו. (מתוך המאמר)
| Original language | Hebrew |
|---|---|
| Pages (from-to) | יוני 2024 284-311 |
| Journal | קריאות ישראליות |
| Volume | גיליון |
| State | Published - 2024 |
IHP Publications
- ihp
- Uncertainty
- Holocaust Remembrance Day
- Laments
- Songs, Hebrew
- Kibbutzim
- Melody