מחשבת הגוף של אהרון אפלפלד: מ"מכוות האור" עד ל"הזעם עוד לא נדם": מ"מכוות האור" עד ל"הזעם עוד לא נדם"

'מכוות האור' לאהרון אפלפלד הוא סיפורם של נערים פליטים שנאספו בחוף איטליה והובאו אל חוות נוער השוכנת סמוך ליפו על חוף הים. הנובלה שייכת לפי נושאה לאותה קבוצה של יצירות שבהן העמיד אפלפלד גלריה של דמויות מהגרים המתעמתים בין חיי הנפש הקודמים והמושמדים שלהם באירופה אל מול חיי הנפש שהישראליות מבקשת לטעת בהם לעתים בכוח רב ובגרימה של סבל חדש. סיפור חניכה זה קשור מטבע הנושא שלו בהתבוננות קרובה בגוף הנערי של גיבוריו, שבמובן מסוים נעשה לסובייקט המלא (הגופני והנפשי), שבאמצעותו מאבחן המספר את ההליך הדרמתי הזה של העתקת הקיום של הפליט הנרדף ממרחב הגירוש שממנו הוא יוצא אל מרחב ה'נטיעה' החדש שלו. תנועה דומה של עלילת פליט-מהגר מעוצבת גם בנובלה 'והזעם לא נדם'. הגיבור ברונו נע באותו מסלול אישי וקיבוצי שבו נעים גיבורי 'מכוות האור', אולם כאן בוחר אפלפלד להציף את התימה של 'הגוף המהגר' אל פני השטח, בכך שהעמיד דמות מספרת של גידם הפורש את סיפור גופו הלא-שלם כתימה הקובעת את מהלכיה של היצירה הזו. שתי הנובלות הן אפוא מחשב נמשך בשני פרקים על 'גוף מדבר', שעוסק בפרק האחד בהצלת הקיום החדש שלו ושיקומו במעברו ממרחב למרחב ('מכוות האור'), ובפרק השני – בתיווי סימן הזהות היהודי שלו בידי עצמו ('והזעם לא נדם'). כינונו של קיום מחודש לגוף היהודי שאוים בהשמדה, והמאבק על תיווי זהות חדשה באמצעות הגוף החסר-הגידם, הוא רצף של מחשבה מפתחת אחת שאנו מבקשים לתאר אותו כפרויקט ספרותי נמשך אצל אפלפלד. (מתוך המאמר)