מחשבות על עגנון

"פרקי הספר הם מקטעי מחשבה על מה שאינו בדיוני ואינו מומצא, והוא שקוע בקרקעית הכרוניקה המיתולוגית שברא עגנון ככתב זיכרון לקהילה היהודית ובעיקר לטקסטים הנעלמים שלה. ממשות זו שכוסתה באבק ארכיאולוגי, עגנון נושף עליה ומציב אותה מחדש בכל בוהקה הממשי, שהוא תמיד מפליא יותר מכל משמעות נכפלת שמגלה הפרשנות על הבדיון האירוני, כביכול, של עגנון. זו בעיקר הממשות של הערצת ממלכת התורה שהיה לה קיום אוטופי מאתיים שנה בימי 'ועד ארבע ארצות', ואשר רעש קריסתה מהדהד עדיין באזני המספר בספר 'עיר ומלואה'. הספר עשוי מפרקי התבוננות במצבים נבחרים של הכרוניקה המיתולוגית הזו: ברית האהבה בין לומדי התורה והשנאה המאגית שמאכלת אותה מתוכה, הברכה והקללה הסמויה הצפונות בדיבור היום-יומי העממי שבפי תלמידי חכמים ('שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו'), הגורל המוזר של ספרים שנעשו ללא ידיעת בעליהם לגיבורים בעלי רצון משל עצמם וקמו לכלות את האוחזים בהם ('האיש לבוש הבדים'), סוד התגלותו של 'החכם הנסתר' ('המבקשים להם רב או ברוח המושל'), הרוע שמגייס את סודותיה של חכמה זו עצמה כדי להצמיתה ('מחמת המציק'), והמאיים מכול: הממלכה הנוכרית ש'מאחורי עורפו של עולם', והיא הסיטרא אחרא של האוטופיה היהודית ('הנעלם').