מחלוקתו של ר' יוסף רוזין על שלמה מימון וג'ון לוק: השלמה מכתב יד , מוטיבציה ומשמעות

אם מכניסים יד אחת חמה ויד שניה קרה אל מים פושרים, חום יורגש ביד הקרה וקור בזו החמה. על ידי ניסוי מפורסם זה הראה הפילוסוף ג'ון לוק (1704-1632) כיצד ה'איכויות המשניות', ביניהם הקור והחום, נמצאים בסובייקט ולא באובייקט עצמו. הפילוסוף היהודי שלמה מימון (1753-1800) הביא את הרעיון ב'גבעת המורה', חיבורו על מורה הנבוכים לרמב"ם. בהערות שרשם הלמדן המקורי ופוסק ההלכה ר' יוסף רוזין (1858-1936, 'הרוגוצ'ובר') על מורה הנבוכים ופרשניו, הוא בחר לחלוק על מסקנת הניסוי, כפי שזו מופיעה בגבעת המורה, ולהציע הסבר אלטרנטיבי לניסוי. הערה נדירה באופייה זו, שרובה פורסם בעבר אך במאמר זה מושלמת מכתב היד, עומדת במרכזו של המאמר. המאמר מראה כיצד הסברו של הרוגוצ'ובר לניסוי הוא מקורי ביותר, מחד גיסא מורכב ממחשבת פילוסופיית ימי-הביניים ומאידך גיסא כולל כיווני מחשבה התואמים את מדע תקופתו, ומשקפת את מעולמו הלמדני-תלמודי המהווה מקום לעצמו. המאמר טוען כי חשיבותה של הערה זו רבה לחקר משנתו של הרוגוצ'ובר, בהיותה מראה כיצד הניתוח המקורי לתלמוד וההלכה שבו נודע הרוגוצ'ובר אינו מורה על דרך למדנית-הלכתית בלבד אלא על תפיסת עולם מקורית רחבה יותר.

If one hand is placed in warm water and the other cold, then both in lukewarm water, heat will be felt in the cold hand and cold in the hot one. By this famous experiment the philosopher John Locke (1704-1632) showed how the 'secondary qualities', including cold and heat, are in the subject and not the object. The Jewish philosopher Salomon Maimon (1753-1800) brought the idea to Givat HaMorah, his essay on Maimonides' Guide to the Perplexed. In personal annotations written by the original Talmudic scholar and Posek Halacha Rabbi Yosef Rozin (The Rogatchover) (1858-1936), he chose to disagree with the conclusion of the experiment and offer an alternative explanation for the experiment. This unique comment, previously published partially, is presented here. The article explore the original combination - on the one hand composed of medieval philosophical concepts and on the other hand includes thought directions consistent with the science of his time, it exemplifies his scholarly-Talmudic world as its own space. The article argues that this comment is of great importance in understanding the deliberations and Talmudic discussion for which Rogatchover was renowned portray not a purely halakhic-analytic (Lamdanut) path, but a broader, original worldview.