״מדינה יהודית ודמוקרטית״: זכויות אדם ונכסים לאומיים - עקרון השוויון בראי זכויות בני המיעוט הערבי

מערש לידתה של מדינת ישראל נטבע בה הצירוף המזהה ״יהודית ודמוקרטית״ כמין סימן מים בלתי ניתן להסרה. ״יהודית ודמוקרטית״ היא תווית זיהוי ששורשיה במגילת העצמאות, והיא הולכת ונפרשת לאורכו, לרוחבו ולעומקו של פסיפס דיני רב אנפין: חוקי יסוד, חקיקה ראשית ומשנית, ופסיקת בתי המשפט. התכנים המהותיים של הביטויים המושגיים ״יהודית״ ו״דמוקרטית״ מצויים במישורים שונים: ״יהודית״ היא ביטוי מכליל של קובץ הנכסים הלאומיים הערכיים ושל המורשת ההלכתית במידה שזו משולבת בהם, ו״דמוקרטית״ היא ביטוי מכליל של מערך זכויות אדם אישיות וקבוצתיות. שני המישורים הנפרדים מתקיימים באותו מרחב - מדינת ישראל. ״חוק יסוד: ישראל - מדינת הלאום של העם היהודי״, אשר ראה אור זה מקרוב, עורר סערה ציבורית גדולה. הטענה הניבטת מבין ומתוך השיטין של הביקורת הציבורית כלפיו היא, שחוק הלאום שומט את הקרקע תחת דימויה הייחודי של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. לאחר שמנפים מן הביקורת על חוק הלאום הסתייגויות אנטי־ציוניות ופוסט-ציוניות, וכן הסתייגויות המונעות משיקולים פוליטיים זרים, נותרת טענת הסתייגות אחת, שנוגעת לעקרון השוויון. הטענה היא, שאי-הכללת עקרון השוויון והיעדר אזכורו של עיקרון זה בחוק היסוד מערערים את הזכות לשוויון של בני המגזר הערבי במדינת ישראל, וממילא מקנים להם מעמד של אזרחים מדרגה שנייה (או נחותה). המאמר בוחן את הטענה באספקלריה של שלושה נושאים מרכזיים ובהקשרם לזכויות בני המיעוטים: איחוד משפחות, הקצאת מקרקעי המדינה ומעמד השפה הערבית. (מתוך המאמר)