לאומיות ואקדמיה: לשאלת הבעלות על קרקעות האוניברסיטה העברית

בקיץ 1913 החליט הקונגרס הציוני האחד-עשר להקים את האוניברסיטה העברית בירושלים. עוד לפני מלחמת העולם הראשונה החלו גורמים ציוניים לפעול לרכישת קרקעות בהר הצופים עבור האוניברסיטה. באמצע שנות העשרים נרשמה הבעלות על הקרקעות שנרכשו על שם קק"ל. הליך העברת הקרקעות מבעליהן הלא יהודים ורישום הבעלות עליהן על שם קק"ל היה קשור במאבק חריף בינה לבין מוסדות האוניברסיטה שבהקמה. המאבק הסתיים בפשרה בין הצדדים, והם חתמו על חוזה חכירה שלפיו קק"ל תחכיר לאוניברסיטה את קרקעותיה לתקופה של 999 שנים. לחוזה זה אין אח ורע בחוזי החכירה של קק"ל עם המגזר החקלאי והעירוני בארץ-ישראל למן הקמת קק"ל, בשנת 1901, ועד היום. סוגיית עצמאותה האקדמית-המנהלית של האוניברסיטה אל מול מאווייה הלאומיים-הציוניים של קק"ל הייתה הגורם המרכזי שעמד ביסוד המאבק על רישום הבעלות ועל פרטי חוזה החכירה והמשא ומתן על אודותם. לרשויות האוניברסיטה שבהקמה ובוודאי לדמויות מפתח בהן כמו ויצמן, סאקר ומאגנס, ברור היה שהאוניברסיטה ההולכת ומוקמת תאמץ את הדגם הארגוני של האוניברסיטאות באנגליה ובארצות-הברית, דגם זה מבוסס על התפיסה שאוניברסיטה היא מוסד אוטונומי לחלוטין, שאיננו תלוי במוסדות מדינתיים. רשויות האוניברסיטה ראו בקק"ל גוף המקביל למוסד מדינתי. קק"ל החזיקה בתפיסה שאין להעניק לאוניברסיטה עצמאות מוחלטת; היא צריכה להיות נתונה לבקרה פן תסטה מהעקרונות הציוניים. ראשי קק"ל סברו כי רישום הקרקעות על שמה יקנה להם שליטה גם על תוכני הלימוד והמחקר באוניברסיטה. פשרת חוזה החכירה ל-999 שנים הייתה פשרה ששני הצדדים יכלו לקבלה. לא הוטל ספק בעובדה שקק"ל היא בעלת הקרקע, ומתוקף זה הניחה כי נשמרת בידיה השליטה במקרה שהאוניברסיטה תסטה מן הדרך. האוניברסיטה סברה כי במסגרת חוזה החכירה המיוחד יש לבעלות קק"ל משמעות תאורטית בלבד, מה גם שהבניינים נרשמו על שמה. (מתוך הגיליון)