כדי שתהא קלה בעיניו להוציאה: על השימוש בכתובה כנגד סרבנות גט

טעות נפוצה גורסת כי אין הרבה ערך למוסד הכתובה בימינו. זאת, לא רק משום שמרבית הזוגות המתגרשים בהסכמה קובעים בהסכם הגירושין כי האשה מוותרת על כתובתה, אלא משום שגם במקרי גירושין בהם אין הסכמה בין בני הזוג, בתי הדין אינם מחייבים את הבעל לשלמה. מאמר זה אינו מתרכז בכלל המקרים הרבים בהם אכן חויב הבעל בתשלום הכתובה, אלא מצביע על שימוש מרתק בו ככלי לחץ כלכלי על סרבני גט: הבעל מחויב בכתובה עוד טרם מתן הגט, והדבר אמור לתמרץ אותו להיכנס למו"מ עם אשתו על תנאי הגירושין, ובכללם על גובה הכתובה שישלם בסופו של דבר. מדובר בתופעה מרתקת העולה בפסיקת בתי הדין בעשורים האחרונים, בתחילה הופיעה באופן מהוסס ומוגבל, ובמשך הזמן בצורה רחבה ומשמעותית יותר. המחקר לא דן עד כה בתופעה זו. מטבע הדברים, בתי הדין מסתמכים בדרך כלל על מקורות הלכתיים קודמים, וקשה להבין את פסיקתם ללא עיון במקורות אלה. חלקו הראשון של המאמר מוקדש על כן לניתוח המקורות ההלכתיים המאפשרים את חיוב הכתובה טרם מתן הגט, מאד ימי הביניים ועד למאה העשרים, ולרציונל העולה מהם. מדובר בתמונה מורכבת המלמדת כי הדיינים החפצים לעשות שימוש בכלי זה חייבים להסתמך על מקורות ורציונל מסוימים, ולהתמודד עם המקורות הסוברים אחרת (או להתעלם מהם), וזאת למרות שלדעת אותם מקורות מדובר בחשש גט מעושה. החלק השני סוקר את פסיקת בתי הדין ומראה כי ההסתייגות ההלכתית ששררה בהם בעבר משימוש בכתובה כאמצעי לחץ, הולכת ונפרמת לאורך העשורים האחרונים, בדומה לאמצעי לחץ אחרים על סרבני גט. בפרק הסיכום של המאמר מוצע הסבר מערכתי לכך. עם זאת, מדובר כאמור במהלך מורכב שלא כל הדיינים שותפים לו, וגם לעמדתם של המתנגדים לשימוש בכתובה או למצמצמים אותו מוקדש דיון.החלק השלישי עומד על פרץ יצירתיות שאנו מוצאים בשנים האחרונות בחלק מהרכבי בתי הדין. מעתה, חיוב הכתובה מופעל כאמצעי לחץ לא רק על הבעל הסרבן, אלא גם כלפי האשה הסרבנית וכן לצורך הגעה להסכמות נוספות אליהן מעוניינים הדיינים להגיע. על נושא הכתובה במשפט הישראלי ישנה יחסית מעט כתיבה אקדמית, ומאמר זה בא לצמצם במשהו חוסר זה.