חמץ של אחרים - פרק בתולדות ההלכה: פרק בתולדות ההלכה

הלכה פסוקה היא, שלא אסרה תורה הימצאות חמץ בפסח ברשותו של אדם אלא בחמץ שלו; אבל חמץ של נכרי או של הקדש המצוי ברשותו, אינו עובר עליו משום בל ייראה ובל יימצא. אמנם, אם הפקיד הנכרי חמצו בידי ישראל באחריות, כיוון שאחריות השמירה של ישראל מחשיבתו כבעלים, הרי זה עובר עליו. הלכה זו מיוסדת על מדרש הכתוב: "לא יראה לך שאור בכל גבולך - שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה" (ברייתא פסחים ה ע"ב וש"נ), ולכאורה לא מצינו בה מחלוקת. על יסוד זה אף ביאר התלמוד (פסחים מו ע"ב) את שיטת ר' יהושע (משנה שם ג, ג) כי אין אדם עובר בבל ייראה על חמץ שהופרש לחלה אף שמצוי בידו; שהרי משהופרשה החלה פקעה רשות הבעלים. כן קבעו ראשונים על פי זה, שחמץ של הפקר המצוי ברשותו של אדם אינו עובר עליו בבל ייראה. ומתוך כך, יש מראשוני אשכנז שקבעו בנוסח ביטול החמץ: "ליבטל וליהוי הפקר כעפרא דארעא". והנה, בשמות יב, יט נאמר: "שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם כי כל אכל מחמצת ונכרתה הנפש ההוא". וכבר פירשו ראשונים, שאיסור לא יימצא האמור כאן מנומק בכתוב באיסור אכילת חמץ: לא ימצא - כי כל אוכל מחמצת ונכרתה וגו'. כי המותיר חמץ ברשותו בפסח עלול לבוא לידי אכילתו. ועל כך הוסיף הנצי"ב מוולוז'ין בביאורו העמק דבר שם: "ולפי הטעם [האמור] היה ראוי לומר, שמוזהרים אפילו על חמץ הפקר, אבל בגמ' נפקא לן מגזרה שווה, מהכתוב להלן 'לא יראה לך', ואין למדין מן הטעם מה שהוא נגד הקבלה". מעתה יש לברר, האמנם הייתה שיטה זו - כי איסור בל ייראה חל דווקא בחמץ שבבעלותו - מקובלת על הכול בספרות חז"ל? ואם לאו, אימתי וכיצד נתרווחה הדעה שאכן זהו גדר האיסור? (מתוך המאמר)