חוקיות אסתטית ברוח קאנט: 'אופן' במקום 'שיטה'

בסעיף האחרון (§60 ) של ״ביקורת כוח השיפוט האסתטי״ בביקורת כוח השיפוט תחת הכותרת ״על תורת המתודה של הטעם״ קאנט טוען כי לא ניתן ליישם דוקטרינה של מתודה הקודמת למדע על שיפוטים אסתטיים ״מפני שמדע של היפה אינו בנמצא ואינו יכול להיות בנמצא״. זאת ועוד, שיפוטים אסתטיים לא נקבעים על־ידי עקרונות, אלא על־ידי רגש של הנאה ואי־הנאה. משמעות הטענה הזו היא כי לא ניתן לבסס שיפוטים אסתטיים על חוקים או על כללים קבועים וכפועל יוצא גם לא ניתן ללמד אחרים כיצד להעריך אסתטית לפי שיטה של עקיבה אחר חוקים מוגדרים. בהינתן כי יש אופן נכון ושגוי להערכה אסתטית, מה משמש קנה־מידה עבורה בהיעדר חוקים מוגדרים וקבועים? וכיצד אפשר ללמד אחרים להעריך אסתטית בלי שיטה סדורה? אמביוולנטיות זו קיבלה מקום מרכזי בספרות המשנית וזכתה לפרשנויות מגוונות. אולם, שאלת החוקיות, במובן של מתודולוגיה, נותרה מחוץ להקשר האסתטי. מאמר זה מבקש להציע אפשרות ל׳חוקיות אסתטית׳ ברוח קאנט באמצעות פרשנות להבחנה שקאנט מבחין בין מתודה (modus logicus) לאופן אסתטי (modus aestheticus). בביקורת כוח השיפוט קאנט דן באופן ישיר בהבחנה זו בשני מקומות בלבד: (1) בהקשר לאמן הגאון ולאופן המקורי שבו הוא מייצר אמנות יפה שעליה לעמוד כדגם, לעומת מתודה שמצייתת לעקרונות מוגדרים (§49). (2) ביחס לאפשרות להעביר הלאה את היפה כ״אופן של לימוד״ באמצעות עוררות הדמיון של התלמיד לעומת ״מתודה של לימוד״ שמבוססת על חיקוי (§60). ברצוני לדון בשני הקשרים אלה כשני היבטים של השיפוט האסתטי. לשם כך אראה כיצד האופן האסתטי שבו האמן הגאון יוצר אמנות יפה מאפשר ללמוד על תהליך השיפוט האסתטי של הצופה. באמצעות ניתוח שני היבטים אלו של השיפוט האסתטי אבקש להראות כי בעוד קאנט שולל במפורש כל דוקטרינה של מתודה ליפה במובן מדעי, הוא מותיר פתוחה את האפשרות שלהערכה של יופי יכולה להיות סוג שונה של חוקיות במובן אסתטי.‍