זכותם החוקתית של זקנים לקשרים בין-דוריים

הזכות לחיי משפחה מוכרת במשפט הישראלי כזכות חוקתית. מזכות זו נגזרות, בין היתר, הזכות לנישואים, הזכות להורוּת, ובהקשר שבו עסקינן – גם הזכות של הורים וילדיהם הקטינים להגנה על הקשרים ביניהם ואף לתמיכה בקשרים אלו. אולם הקשר בין הילדים להוריהם אינו מתאיין עם הגיעם לבגרות; הוא ממשיך להיות משמעותי לשני הצדדים, והוא נהיה חיוני במיוחד להורים לעת זקנתם. כך, המחקר הרפואי, הפסיכולוגי, הסוציולוגי והגרונטולוגי מלמד כי רשתות חברתיות בכלל וקשרים בין-דוריים בפרט חיוניים לבריאותם הגופנית והנפשית של זקנים ולאיכות חייהם, כמו-גם לסולידריות בין-דורית. מאידך גיסא, המחקר והניסיון שהתגבשו בשדה המשפטי מלמדים כי קשרים בין-דוריים של זקנים עלולים להיות חשופים לאיומים ולפגיעה, ולכן זקוקים להגנה ולתמיכה מצד המדינה. אף-על-פי-כן, בשדה המשפטי, זכות הזקנים לקשרים בין-דוריים טרם בוססה כזכות משפטית, לא כל שכן כזכות חוקתית. מאמר זה מבקש להשלים חוסר זה. המאמר מציג את ההצדקות ואת התוכן התיאורטי של זכות הזקנים לקשרים בין-דוריים, ומסביר כיצד ניתן לעגן זכות זו כזכות חוקתית במשפט הישראלי. המאמר מדגים באמצעות היחס לזקנים בתקופת מגפת הקורונה (19-COVID) כיצד אי-ההכרה בזכות של זקנים לקשרים בין-דוריים כזכות משפטית, לא כל שכן כזכות חוקתית, הובילה לפגיעה קשה של המדינה בקשרי המשפחה של זקנים המתגוררים במסגרות הדיור המוגן ולתמיכת-חסר בקשרי המשפחה של זקנים המתגוררים בקהילה. אומנם, ניתוח חוקתי יוביל למסקנה שבמהלך מגפת הקורונה נפגעו זכויות חוקתיות רבות של זקנים, ביניהן הזכות לשוויון, הזכות לחירות והזכות לתנועה. עם זאת, הניתוח החוקתי שייערך במאמר יסביר מדוע אין די בהגנה שהזכויות הללו מספקות, וכיצד הכרה בזכות של זקנים לקשרי משפחה כזכות משפטית, ועוד יותר מכך כזכות חוקתית, הייתה מאפשרת הגנה ותמיכה נרחבות יותר על קשרי המשפחה של זקנים מאשר ההגנה והתמיכה שסיפקו הזכויות המוכרות. (מתוך המאמר)