התמודדות תהליכי התכנון עם מצבים של אי יציבות

מאמר זה בוחן את יכולת ההתמודדות של גופי התכנון ומקבלי ההחלטות ברמה הלאומית עם מצבים של אי-יציבות על רקע הטלטלה האזורית. המאמר מנסה לזהות את היתרונות במצבים אלה ואת הכלים הנדרשים להתמודדות עמם. כמו כן, בוחן המאמר את המשמעויות של ההתנהלות הישראלית הנוכחית. הפרק הראשון במאמר מוקדש ליכולת להגדיר מצבים של אי-יציבות, מתמקד בהיבט הסובייקטיבי שלהם ובדרכי ההתמודדות התיאורטית. בפרק השני מתוארת תצפית שנערכה על התנהלות המערכת הישראלית בעשור האחרון מול הזירות הפלסטינית, הלבנונית והסורית, בניסיון לשמור על היציבות בכל מחיר. מהפרק עולה הטענה כי ישראל, בעזרת תפיסת הפעלת הכוח חדשה ותהליכי הסתגרות, ניסתה למנוע את השפעתה של אי-היציבות האזורית פנימה. ואולם, ההשלכות של התנהלות זו תרמו לריחוק ולעיוותי תפיסה, מנעו תהליכי הסתגלות מהירים והובילו להתנהלות מתמשכת ללא תכלית או מצבי סיום ברורים. לסיום, הפרק השלישי מציע דרכי התמודדות. הפרק בוחן מחדש את התפיסה הקיימת ואת היכולת לעדכן אותה; את הצורך הגובר בבירור אינטרסים ככל שהחזון מתעמעם; את תהליך התכנון ואופן קבלת ההחלטות, ובסופו של דבר את היכולת לעצב תכלית פעולה. מסקנתו המתבקשת של מאמר זה, היא כי אנו לא מצליחים להסתגר מפני השינויים שבחוץ, ואף משפיעים עליהם יותר מכפי שאנו מייחסים לצמנו, מעצם היותנו חלק מהתהוותם. ואולם, השפעתנו נעשית ללא שליטה או כיוון ברורים, מאחר והיא נעשית ללא מודעות לתכליות, לאינטרסים ולמצבי הסיום הרצויים למדינת ישראל. (מתוך המאמר)