התמודדות המדינה עם עבר טראומטי - החוק לפיצוי נפגעי גזזת כמקרה מבחן

המאמר בוחן את ההיבטים הטראומטיים של תוצאות מערך ההקרנות לטיפול במחלת הגזזת בקרב עולים חדשים בשנות ה-50. כמה עשורים לאחר מסע ההקרנות התברר כי המוקרנים פיתחו תופעות מאוחרות, שכללו צלקות פיזיות ונפשיות והתפתחות מחלות סרטן שונות. בשנת 1994 חוקקה מדינת ישראל את החוק לפיצוי נפגעי גזזת, שהיה אמור להתמודד עם נזקים אלו. פרשנותם של רבים מהמוקרנים - עולים חדשים מזרחים - קושרת את הטיפול במחלת הגזזת אל מכלול הפעולות הדכאניות שנקטה המדינה בתקופה זו נגדם כקבוצה. מבחינתם של מוקרנים אלו, מקרה הגזזת הוא סיפור נמשך של פגיעה, החל בעצם ההקרנה, שאותה חוו רבים מהם כטראומה, המשך בנזקים הגופניים והנפשיים שהתפתחו בעקבות ההקרנות וכלה התמודדותה המאוחרת של המדינה עם עברה. המחברים מראים שהמשפט (חוק הפיצוי) לא הצליח להוות הליך ריפוי ואיחוי חברתי, והאמצעים שננקטו חוללו פגיעה חדשה בנפגעי הטיפול והעמיקו את תחושת הפגיעה הקודמת. החוק, וההליך לחקיקתו, לא העניקו למוקרנים די הזדמנויות לספר את סיפורם בפומבי ולקבל את ההכרה הראויה במכאובם. גם בממד החומרי לא נתן החוק מענה לכאב ולסבל של הנפגעים. המדינה פעלה במתן הפיצוי באורח הפורמלי-הביורוקרטי המאפיין את מכלול פעולותיה, כמעט בלי לתת את הדעת לצרכים הייחודיים של טיפול בעוולה מן העבר. החוק אף משעתק את דפוס יחסי הכוח משנות ה-50. כאז כן עתה עומדים הנפגעים אל מול בירוקרטיה שבה הם תלויים. ההתמודדות עם העוולה לא אפשרה עיבוד מספיק של הטראומה וגם לא תהליכי אבל וריפוי, והטראומה הקולקטיבית של ההקרנות נותרה אפוא רוחשת מתחת לפני השטח. (מתוך המאמר)