התחדשות עירונית: מאסדרה מאפשרת למעורבות מושכלת

"התחדשות עירונית" היא שם כולל לכמה הליכים חברתיים, תכנוניים ומשפטיים, אשר נועדו להביא לחיותם המחודשת של מרכזי הערים, להגדלתו של היצע הדיור בשכונות שונות, להרחבה של מנעד האוכלוסיות המתגוררות בעיר, לעידוד התעסוקה והכלכלה העירונית ולשיפור של תנאי הדיור והתשתיות הציבוריות בעיר. נוכח העובדה שערים הופכות משמעותיות יותר ויותר עבור אוכלוסיית העולם בכלל, וישראל בפרט, ולאורן של תחזיות בדבר גידול האוכלוסין במרחב הישראלי, תופסים הליכי ההתחדשות העירונית במהלך העשורים האחרונים חלק מרכזי בשיח המשפטי, הציבורי והמרחבי בישראל. הליכי ההתחדשות העירונית בישראל מתאפיינים בגישת אסדרה מאפשרת, שלפיה נטל המימון והביצוע מוטל בעיקר על כתפיהם של יזמי השוק הפרטי, הכפופים לאסדרה מדינתית ומקומית ביחס לתכנון ולסעדים המוקנים לדיירים. גישה זו, העומדת בבסיסם של שני המסלולים העיקריים לביצוע התחדשות עירונית – מסלול פינוי-בינוי ומסלול תמ"א 38 – מונעת את יישומן הראוי והיעיל של תוכניות להתחדשות עירונית, זאת, בין היתר, בשל ריבוי חסמים תכנוניים, כלכליים וחברתיים. המאמר מציע שינוי תפיסתי בנוגע לאחריות המוטלת על רשויות המדינה והשלטון המקומי ביחס ליישומה של ההתחדשות העירונית. ההבנה שהתחדשות עירונית הינה צורך חברתי, כלכלי ומרחבי חיוני מחייבת חשיבה מחודשת על מערך הכלים ומשטרי האחריות האפשריים לצורך התמודדות עם החסמים הרבים, המונעים את יישומן הראוי של תוכניות אלה. לשם כך מציע המאמר להרחיב את השימוש בכוח השלטוני של נטילת זכויות במקרקעין, וזאת באופן מידתי, הנבחן בהתאם למאפייני העיר, הקהילות השונות הפועלות בה והדיירים. השימוש המודולרי במכשיר ההפקעה לצורך יישומם של הליכי התחדשות עירונית יאפשר מדיניות מובחנת, מידתית ויעילה של הרשויות.