Abstract
ההתחדשות הרעיונית של הקבלה התבטאה במידה רבה לא בחידושי השפה הדתית אלא בהקניית משמעות חדשה למונחים עתיקים. הדוגמה המובהקת לכך היא טרנספורמציה רדיקלית של רעיון ייחוד האל בקבלה. רעון הייחוד הקבלי מציין כמה תפיסות הקשורות זו בזו: 1. ייחוד מיסטי, התאחדות הנפש עם האל; 2. ייחוד תאוסופי - התאחדות היפוסטזות עליונות (ספירות ופרצופים) כביטוי ומימוש של אחדות האל, ובעיקר תפיסות התאחדות כזיווג היפוסטזה זכרית עם נקבית;3. ייחוד תאורגי - מעשה, כוונה או תפילה הגורמים לייחוד התאוסופי או מסייעים לו. הצד השווה בכל התפיסות הללו הוא תיאור הייחוד לא כעיקרון תאולוגי אלא כהתרחשות או מעשה... אין ספק שמראשית המפגש בין היהדולת לאיסלאם, כאשדר נעשתה הערבית לשפת התרבות של חלק ניכר מן הפזורה היהודית, השימוש בלשונו הייחוד בשתי השפות התגבר מאוד, והשפעת המינוי המוסלמי גלויה לעין גם בטקסטים עבריים. המאמר מראה כי כבר לפני המפנה הגדול של המאות התשיעית והעשירית, המונח טמן בחובו עושר גדול מאוד של משמעויות שהשפיעו אחר כך גם על שימושי הלשון של המקובלים. עם זאת, אין ספק שפרק הזמן בין המאה העשרית למאה השתיים-עשרה, שבו התרחש המפגש עם האסלאם, עם הפילוסופיה והמדע וב חל שינוי עמוק במפת הפזורה היהודית, היה תקופת התחדשות בכל תחומי היצירה היהודית, והיא לא פסחה על מושג הייחוד
| Translated title of the contribution | The Liturgical Roots of the Kabbalistic Concept of "Unification" |
|---|---|
| Original language | Hebrew |
| Pages (from-to) | 1-53 |
| Journal | מדעי היהדות |
| Volume | 55 |
| State | Published - 2020 |