הנבואה במשנתו של הרמב"ם - בין רציונליות למיסטיקה

מיסטיקה ורציונליות הם שני מונחים אשר במבט ראשון נראים סותרים זה את זה. ההגדרה המקובלת למונח מיסטיקה היא: הדוקטורינה המלמדת שהרגע הגבוה ביותר בחייו של האדם הוא הזמן בו הוא יכול להגיע להתאחדות עם הכח האלוהי. זהו מצב שבדרך כלל מכונה בשם אקסטזה. חשובה לעניננו השאלה, באיזו מידה מצב זה של אקסטזה יכול להחשב כהמשך של הפעילות הרציונלית, ובאיזה מידה מצב זה יוצא מתחום הפעילות האינטלקטואלית-רציונלית. בדרך כלל נהוג לומר שמצב זה של אקסטזה או של פעילות מיסטית הוא פעילות לא-רציונלית או על-טבעית. אפשר להסביר מונח זה גם בדרך אחרת והיא: רציונליות מושלמת אולי עד כדי אקסטזה. לדעתו של פיליפ מרלן האל איתו מתאחד האדם המשכיל הוא אינו האל הכל יכול, האל התיאולוגי, אשר הוא מעל מחשבה ומציאות, אלא הוא האל האחד הפילוסופי שהוא בעצמו שכל המשכיל את עצמו, הוא השכל הראשון. המונח מיסטיקה כפי הוראתו הראשונה הוא מונח תאולוגי-דתי, ואילו המונח במובנו השני הוא מונח פילוסופי. בתפיסה הימי-ביניימית, למן הרמב"ם ואילך אנו עדים למגמה של התנתקות מן ההוראה הראשונה של המונח וניסיון להגיע למונח במובנו השני. העימות בין שני המובנים השונים של המונח הוא גם נושא מרכזי בכתיבתו של הרמב"ם. לשם בדיקת שיטתו של הרמב"ם בנבואה המחבר בוחן שלושה מקורות: א. משל הברק בפתיחת מורה נבוכים; ב. פרקי הנבואה במורה נבוכים מאמר ב' ובהלכות יסודי התורה פרק ז'; ג. משל הארמון במורה נבוכים ג' נ"א.