המשפט המנהלי בישראל והאתגר הגלובלי

המשפט המנהלי היה מזוהה מאז ומתמיד עם המדינה. החשיבה המסורתית על המשפט המנהלי התבססה על תפיסה של מדינה ריבונית בעלת סמכות בלעדית להסדיר את הפעילות בתחומי הכלכלה והחברה. בניגוד לכך, כיום, כתוצאה מתהליך הגלובליזציה, המדיניות המנהלית אינה נקבעת עוד באופן בלעדי על־ידי המדינה ורשויותיה. המשפט המנהלי צריך לתת מקום מרכזי יותר ויותר לשחקנים נוספים. סמכות ההסדרה של תחומי עשייה רבים (הן בנושאים כלכליים מובהקים והן בתחומים דוגמת בריאות הציבור והסביבה) הועברה, באופן מלא או חלקי, לגורמים בין־לאומיים שונים — בין כאלה שפועלים מכוחן של אמנות בין־לאומיות מחייבות ובין כאלה אשר פועלים בשדה הפרטי אך משפיעים לא פחות על קביעת סטנדרטים גלובליים.
המאמר בוחן מציאות חדשה זו ואת הצורך להיערך לחשיבה מחודשת על מהותו של המשפט המנהלי לאורה. הדיון פותח בפרישׂת התמונה המורכבת של התהליכים הבין־ לאומיים המשפיעים על הרגולציה המדינתית — הן הסכמים בין־לאומיים מחייבים והן סטנדרטים שנקבעים על־ידי ארגונים בין־לאומיים בעלי אופי פרטי או היברידי. סקירה זו משמשת בסיס להערכה מפורטת יותר של מידת ההשפעה והיקף ההשפעה של הפעילות הבין־לאומית על הרגולציה המקומית.