המשכיות והתחדשות: הרב משה מימון בין גאבס ו'עיר יזרעאל - עפולה'

הרב משה בן אליהו מימון נולד בשנת 1924 בגאבס בתוניסיה, ושם הוסמך לרבנות בשנת 1950. לאחר מכן עלה לארץ, ובקיץ 1951 נתמנה ל'רב לספרדים עיר יזרעאל - עפולה'. הוא לא ניתק את קשריו עם קהילת המוצא שלו גאבס ולא עם המורשת התרבותית התורנית של דרום תוניסיה. אדרבה, הוא יזם המשך קשרים עם חכמי גאבס, ושלח להם הזמנות לטקס הכתרתו בעפולה. הוא אף הדפיס את דברי הרב הראשי של גאבס (הרב חיים חורי) בסמוך לתחילת ספרו ברכת אליהו, שלח מפרי עטו לירחון התורני השושנה, שיצא לאור בג'רבה, והתכבד בהסכמה שכתב הרב רחמים חי חיותה הכהן, ראש רבני ג'רבה, שלאחר עלייתו לארץ כיהן כרב של מושב שרשרת, לספרו 'הלכה למשה'. הרב משה מימון נעזר ברבנים ובציבור שעלו לישראל מדרום תוניסיה בהוצאה של שניים מחיבוריו, כשם שפעל להוצאתם לאור של חיבורים תורניים רבים של חכמי ג'רבה ודרום תוניסיה. נוסף על כך, ברובד התורני-הלכתי הוא הזדהה עם גישתו של הרב כלפון משה הכהן ללימוד הלכה ולפסיקת הלכה בידי רבנים רבים, בבחינת 'מי יתן כל עם ה' נביאים'. הפעילויות והתפיסות הללו מסמנות את הרב משה מימון כדוגמה ומופת לשמירה על המשכיות ורציפות עם התרבות של קהילת המוצא שלו ועם גישותיה. במילים אחרות, המונח 'היסטוריה ארוכה' מתאים מאוד לאפיון דרכו של הרב מימון. אולם הרב מימון לא הסתפק בשימור הזיקה ליהודי דרום תוניסיה בארץ המוצא ובישראל. הוא פיתח קשרים עם אישים וקהלים רבים בישראל, ובכללם עולים מארצות אחרות בצפון אפריקה, עולים בני קהילות מזרחיות אחרות, רבנים ומוסדות אשכנזיים בארץ, ואף עם מוסדות ואישים בצפון אמריקה. הוא הכיר הכך שקיים הבדל מהותי בין החיים בגולה לחיים במדינה יהודית עצמאית בתקופה של 'אתחלתא דגאולה', הזדהה עם גישתו של הרב עוזיאל, ששלל את העיקרון 'חדש אסור מן התורה', ודגל בהיענות הלכתית דינמית למציאות רבת-התמורות של ההווה, 'בכדי לפתור כל הבעיות אשר יתעוררו במדינה ועם המדינה, של היחיד והצבור, כפי דעת תורתנו הקדושה'. במילים אחרות, אפשר לאפיין את הרב מימון כמי שהכיר בהבדלים הרדיקליים שבין החיים בגולה לחיים במדינת ישראל, ושאף ל'התחדשות יהודית ארץ-ישראל'. שילוב מעניין זה של שמירה יזומה על זיקה לחיים היהודיים בתוניסיה עם חתירה להתחדשות תרבותית ודתית במדינת ישראל הצעירה, מצביע על כך שהדעה הרווחת, כאילו זהות ישראלית חדשה נוצרה דווקא על בסיס התנתקות מן החיים היהודיים בניכר, ראויה לתיקון. (מתוך המאמר)