המאבק הרעיוני בקרב הציונות הדתית והמחנה הרבני הציוני נגד תהליך אוסלו

המאמר מתמקד במאבקה של הציונות הדתית בהסכמי אוסלו, שהיו אמורים להביא לחלוקת הארץ על פי גבולות 1949 ולהסדר של שלום בין שני העמים, ישראל והפלסטינים. בראייתם, שני היבטים מרכזיים איפיינו את המאבק הזה: א. תהליך הרדיקליזציה שעברו ההפגנות ההמוניות נגד תהליך אוסלו. ב. קריאתם של רוב הרבנים המרכזיים בציונות הדתית לקהלם לסרב להוראות של פינוי יישובים ומחנות צבא, באופן שפער קרע עמוק בברית בין הציונות הדתית לבין מוסדותיה של מדינת ישראל. הבסיס למאבק הונח כבר בהחלטה פורמלית של מועצת יש"ע מ-1986, שבה נאמר כי החזרת שטחים ביהודה, שומרון ועזה היא פשע, ו"אל כל שלטון בישראל שיבצע אחד מהפשעים הנ"ל נתייחס כאל שלטון בלתי חוקי, כפי שנהג דה-גול כלפי משטר וישי של המרשל פטן כאשר בגד בעם הצרפתי וחתם על ויתור על רוב שטחי צרפת ההיסטורית". כחלק מן המאבק שגרו רבנים מרכזיים בציונות הדתית פסק דין הקורא לסירוב פקודה במקרה של פינוי יישובים ומחנות צבא. בנספח לפסק הדין נכתב: "צה"ל יקר וקדוש בעינינו, וכשמו כן הוא - תפקידו להגן על ארץ-ישראל ולשמור על חיי העם, ולא לעשות פעולות הפוכות מיעודו שמסכנות יהודים. מלבד פסק ההלכה שאסור לפנות שטחי ארץ-ישראל, גם חצי האומה נגד הסכם זה, הדעות חצויות, וכך גם חלוקות הדעות בין מפקדי הצבא עצמם. אין זה מוסרי לכוף על חיילים לפעול בניגוד למצפונם לא רק הדתי, אלא גם הלאומי והמוסרי. דרישה זו מהם היא פשע מוסרי ואינה חוקית". מחברי המאמר מצביעים על כשלים ואף על אי התאמה של עמדת הרבנים למורשת ההלכתית היהודית בסוגיות ציבוריות. האיזון התיאולוגי-נורמטיבי של הציונות הדתית בין חובת הציות לפסקי ההלכה של גדולי התורה הציונים הדתיים לבין קדושת הממלכתיות של מדינת ישראל מנע ציות נרחב לפסק דין הרבנים, אולם מחקרים מעידים שאיזון זה הופר בשנים האחרונות. (מתוך המאמר)