Abstract
בעוד שבכתביו המוקדמים, במיוחד ב'פירוש המשנה', טען הרמב"ם כי ספרות האגדה היא משלים שתוכם ענייני הטבע והאלוהות, היינו פיסיקה ומטפיסיקה, מ'מורה נבוכים' עולה כי רוב אגדות החכמים אינן משלים. בצעירותו, כאשר כתב את 'פירוש המשנה', סבר הרמב"ם כי חז"ל היו פילוסופים, וכי רובד המשמעות הנסתר של המדרשות, שאותן כינה 'החידות הנפלאות והחמודות הפלאיות', הוא אמיתות הכרחיות, ואילו ב'מורה נבוכים' אימץ את ההשקפה שרווחה בקרב הגאונים כי 'אין מקשין בהגדה'. מחבר המאמר טוען כי לא זו בלבד ש'מורה נבוכים' משקף שינוי ביחסו של הרמב"ם למדרשות החכמים, אלא שאחת ממגמותיו בחיבורו העיוני הגדול הייתה ביקורת האגדה. במקומות רבים הביא הרמב"ם אמרה משל החכמים או סיכם את השקפתם בסוגיה פילוסופית מסויימת רק כדי לבקרה ולהציג כנגדה את דעתו שלו, שהיא האמת הפילוסופית. מטרתו הייתה לא רק להציע את הדעה העיונית הנכונה אלא גם להנגיד אותה להשקפותיהם המוטעות, הבלתי פילוסופיות, של חז"ל והכול כדי שהקורא לא יטעה בהן. ביקורת האגדה ב'מורה נבוכים' אינה עניין אקראי ומקומי הוא עולה בכמה התבטאויות עקרוניות בחיבור ונרמזת, כאחד ממטרותיו, בפסוק המוטו שהציב הרמב"ם בראשו: 'הט אזנך ושמע לדברי חכמים ולבך תשית לדעתי' (משלי כב 17).
| Original language | Hebrew |
|---|---|
| Pages (from-to) | 203-230 |
| Number of pages | 28 |
| Journal | תרביץ: רבעון למדעי היהדות |
| Volume | 78 |
| Issue number | 2 |
| State | Published - 2009 |
IHP Publications
- ihp
- Aggada
- Jewish philosophy -- Middle Ages, 500-1500