הבראת חולה

חוק חדלות פירעון שנחקק לפני שנים ספורות הציב כאחד מיעדיו את הבראתן של חברות ושמירה על העסק הכלכלי כעסק-חי, מתוך ראיית הניהול העסקי הפעיל כמניב ערך כלכלי גבוה יותר לכלל בעלי העניין בחברה – נושים, עובדים, בעלי מניות. לצורך קידום הבראתן של חברות מציב חוק חדלות פירעון שני מסלולים חלופיים: מסלול אחד – הליך הבראה המתרכז תחת בית משפט ונאמן הממונה על ידו, לפי חלק ב׳ לחוק; מסלול שני–מסלול הבראה (ובלשון החוק: הסדר) שנערך במישרין בין החברה לנושיה, תוך אישור בסוף הדרך של תכנית ההבראה בידי הנושים ובית המשפט. רשימה זו מנתחת את שני המסלולים שמציע חוק חדלות פירעון וטוענת כי במבנה הנוכחי של מסלולי ההבראה שבחוק, אף אחד משני המסלולים אינו מספק מענהמשכנע ומקיף לצורך קידום הבראה של חברה באופן אפקטיבי, עסקי ומשיא ערך לבעלי העניין בה. הרשימה עומדת על כך כי בכל אחד משני המסלולים מציע המחוקק כלים אחדים לצורך ההבראה, אך בה בעת הוא שולל את הכליםהאחרים (אשר מצויים דווקא במסלול החלופי). כלומר: כל אחד מן המסלולים מציע ״ארגז כלים״ חלקי וחסר לצורך הבראה. הרשימה אף מציגה נתונים אמפיריים ראשוניים המעידים על כישלון הליכי ההבראה בישראל תחת חוק חדלות פירעון. בהמשך לניתוח הביקורתי וההשוואתי, אני מציע ברשימה זו לחוקק מסלולהבראה ידידותי למשתמש (בראש ובראשונה לחברה עצמה), המציע את מלוא ״ארגז הכלים״ להבראה כפי שנעשה ב-Ch. 11 ל-Bankruptcy Code האמריקני, לצורך הגשמה בפועל של מטרתו המוצהרת של חוק חדלות פירעון. לבסוף, אצביע על ״תיקון מס׳ 4״ לחוק חדלות פירעון, אשר נחקק כהוראת שעה במהלך מגיפת הקורונה, כבעל פוטנציאל לשמש כמסלול ההבראה הרצוי לחברות בישראל ולפיכך אקרא לעגנו כחקיקת קבע בחוק.