האם נכון לעגן את הזהות היהודית במשפט הישראלי?

האם נכון לעגן את הזהות היהודית-ישראלית במשפט? זו השאלה שהספר הזה מתמודד איתה. זו אינה שאלה חדשה. הפולמוס בעניין מלווה את התנועה הציונית כמעט מאז הקמתה, והוא התעצם בשלהי המאה ה-20 וראשית המאה ה-21 בעקבות השימוש שעשתה הכנסת בביטוי "מדינה יהודית ודמוקרטית" והחובה שהיא הטילה על השופטים לשפוט במקרים מסוימים לפי עקרונות מ"מורשת ישראל". הוויכוח הגיע בשנים האחרונות לשיאו עם הדיון הפוליטי והציבורי בהצעת "חוק הלאום", היא הצעת חוק יסוד: ישראל - מדינת הלאום של העם היהודי, שהונחה על שולחן הכנסת בשנת 2011. האם אפשר לבסס את ישראליותו של המשפט הישראלי על תוכן "יהודי-עברי-ישראלי"? האם אפשר "לעגן" את זהותה היהודית של ישראל באמצעות טקסטים משפטיים כגון הצעת חוק היסוד האמורה? הטענה המרכזית כאן היא שזהות ותרבות אינן מותנות בהכרזות משפטיות חגיגיות. תרבותה היהודית של ישראל לא תפגע גם אם חוקי היסוד של מדינת היהודים ישתקו בשאלה הזהות. עדיין יהיו בישראל יותר משישה מליון יהודים שיחיו חיים יהודיים מלאים, תוססים ומגוונים - עם חוק או בלעדיו.
גם עיגון הזהות במשפט לא יחזק את הזהות היהודית ולא "יעמיק" אותה אן יגן עליה מפני סכנות דלדול וכליה שלכאורה מאיימות עליה. אבל "הצהרות זהות" המנסות לעגן את הזהות והתרבות דווקא כן מסכנות את החברה משום שהן מלבות מלחמת תרבות, אלימה לעתים, סביב הזהות הישראלית. הן אף יוצרות מתח מלאכותי בין יהודים "אותנטיים" לבין "מתייוונים" מודרניים, המעדיפים לכאורה ערכים אוניברסליים דוגמת אזרחות ודמוקרטיה. -- כריכה אחורית.