דפוסים ליישוב עימותים ויחסי זוגיות בבגרות המאוחרת: כלים שלובים או כלים שבורים?

מחקר זה התבסס על מדגם של 76 זוגות נשואים (N = 152) ובחן הבדלים באימוץ דפוסים ליישוב עימותים בזוגיות בין גברים לבין נשותיהם בתקופת הבגרות המאוחרת. באמצעות מודל התלות ההדדית בין משתתף לבין שותפו APIM) Actor-Partner Interdependence Model) נבחן הקשר בין דפוסי יישוב העימותים בקרב כל אחד מבני הזוג לבין תפיסותיו בנוגע לממדים החיוביים ולממדים השליליים ביחסי הזוגיות. נוסף על כך נבחן הקשר בין דפוסי יישוב העימותים שכל אחד מבני הזוג מאמץ לבין הערכת חיי הנישואין על-ידי בן זוגו. אפיון הממדים החיוביים ביחסי הזוגיות במחקר זה התבסס על המשתנים של איכות חיי הנישואין ואמון בבן הזוג. אפיון הממדים השליליים התבסס על המשתנים של שחיקה נפשית בזוגיות ומחשבות על פרידה מבן הזוג. ממצאי המחקר מורים כי גברים משתמשים בדפוסי ההימנעות, הוויתור והפשרה יותר מנשים, אך לא נמצאו הבדלים בין בני הזוג בשימוש בדפוסי האינטגרציה והמאבק. כמו כן, נמצא כי דפוס האינטגרציה הוא דפוס יישוב העימותים השכיח ביותר בקרב גברים ונשים, ואילו דפוסי המאבק וההימנעות הם הדפוסים המופיעים בשכיחות הנמוכה ביותר. נוסף על כך, בקרב נשים נמצא כי ככל שבני זוגן נוטים יותר לאמץ את דפוס הוויתור, רמת האמון שלהן בבני הזוג גבוהה יותר, וככל שהם מאמצים את דפוס האינטגרציה, הן מעריכות את איכות נישואיהן כגבוהה יותר. בקרב גברים נמצא כי ככל שנשותיהם משתמשות פחות בדפוס המאבק, הם נוטים פחות לחשוב על פרידה מהן. (מתוך המאמר)