דמויות זקנות: על מגבלות התיאטרון והמטפורה הדרמטורגית בייצוגו של העצמי המשחק

המאמר בוחן את תוקף המוסכמה לפיה התיאטרון הוא זירה מייצגת של החיים החברתיים בהתמקדו בשאלה, האם וכיצד התיאטרון מייצג את השחקנים. מקרה המחקר הם שחקנים ותיקים בני 62-95 בתיאטרון הישראלי, המשתתפים במחקר אנתרופולוגי שהחל בשנת 2007. ניתוח ראיונות עומק מצביע על התיאטרון כארגון, כמרחב מחייה משחקי וכבסיס למטפורות תיאטרוניות בתיאוריות פסיכו-חברתיות בגרונטולוגיה. בעזרת שלושת היבטים ייצוגיים אלו ניתן להצביע באיזו מידה התיאטרון מייצג את מצבם החברתי של זקנים בכלל, ועד כמה הוא נכשל בייצוג תפיסתם העצמית של שחקנים ותיקים בפרט. המאמר דן בהשלכות המעשיות והתיאורטיות של ה'היגיון התיאטרוני', המאלץ, מחד, העסקה של שחקנים וותיקים לצורך גילום דמויות 'זקנות', ומאידך, מכתיב מרחק מתפקיד מאותן דמויות. עיקר הדיון נסוב על הפער בין מובני המטפורות התיאטרליות בתיאוריות, שהעיקריות בהן 'מסיכה' ו'תפקיד', לבין תפיסות השחקנים, שמטפורות אלו מתיימרות לייצג את עולמם. To examine whether and how the theatre represents its senior actors, in 2007 I interviewed 22 senior actors aged 62—95 years. As an organization, a domain of gameplay, and a basis for theatrical metaphors in theories, theatre represents the social situation of the elderly and the self-perception of senior actors. "Theatre logic" makes it necessary to cast senior actors as "old" characters while forcing them to maintain professional role distance. A gap exists between the meanings of theatrical metaphors in gerontological theories and actors' perceptions that these metaphors purport to represent their world.