בן סורר ומורה והתפתחות הילדות בעת העתיקה

מגמתו של הדיון היא לבחון את התפתחותה של הילדות בין היהודים בעת העתיקה כאשר חוק בן סורר ומורה משמש כקנה מידה להערכת התפתחות זו. בראשית הדברים המאמר ידון במושג הילדות בהתאם לשלוש עמדות: תחילה מובאת שיטת פיליפ אריאס שהסביר לראשונה שהילדות היא תופעה חברתית, ולא רק ביולוגית, ולפיו הילדות התהוותה רק במוצאי ימי הביניים. לאחר מכן מובאת עמדתו של ניל פוסבטמן לפיו התפתחות סוגי המדיה בעידן המודרני גורמים להיעלמותה של הילדות. לאחר עמדות אלו מוצגת עמדת המחבר לפיה הילדות או היעדרותה אינה עניין דיכוטומי כי אם הצטברותי, והיא ניתנת לבחינה כמותית בהתאם לחוקים שנחקקו על ידי חברה מסוימת בעניינם של ילד או ילדה. חוק בן סורר ומורה המקראי (דברים כא 18-21) הוא חוק קזואיסטי אשר דוגמתו נמצאת בין חוקי המזרח הקדום. את חומרת העונש יש לתלות ראשית בהנמקת המחוקק: "וכל ישראל ישמעו ויראו", אך גם בכך שהילד המרדן מורד במרות ההורים והזקנים. בחוק מוזכרת שרשרת הדורות: הזקנים האב והבן והענישה נעשית מידה כנגד מידה: כשם שהבן מתכחש לדורות הקודמים, כן הדורות הקודמים מתכחשים לו. התנאים הכריזו על חוק בן סורר ומורה כחוק אשר לא היה ולא עתיד להיות, וזאת בין מפני שהתנגדו לעונש מוות בכלל, בין מפני שחמלו על הילד העבריין, ובין מפני שלא ירדו לדעת המחוקק וראו בחוק 'גזירת מלך'. קודם לכתיבת החוק המקראי ופרסומו יכול היה הורה לעשות בילדיו ככל שחפץ, והחוק המקראי נוצר על רקע המעבר מן הכפר אל העיר, מעבר שנגרם כתוצאה מגידול באוכלוסיה, והוליד גידול בעבריינות. העיור גרם להעצמת מעמד השופטים, ובעיקר לגידול במספר יודעי קרוא וכתוב אשר הוליך בסופו של דבר, לכתיבתו של חוק זה. החוק המקראי מדגים את שיפורה של הילדות בכך ששיפוט הילד הוצא מהוריו ונמסר לידי הזקנים, ועל רקע המקרא ועולמו ניתן לראות בכך את אחד מניצניה של הילדות.