בן-בלי-בית: המלך בשדה והאם הגדולה

ישראל בלפר

Research output: Contribution to journalArticle

Abstract

בין האם המבכה על בניה בחודש אב למלך הפוגש את נתיניו בשדה באלול, מחשבות על הקשר בין שבר למפגש.

במעגל השנה ובזהות היהודית מופיעה תבנית המקשרת בין שני מוקדים: מוקד החורבן והגלות, ומוקד הבריאה וההמלכה, קרובים ורחוקים כפי שאפשר רק במעגל.

מוקדים אלה צוברים תשומת לב במיוחד בשנים האחרונות, בעקבות ההיכרות ההולכת וגדלה עם העולם החסידי והזוהרי: בעולמות אלו אנו פוגשים את האם הגדולה (הנסתרת רוב הזמן), האם המבכה על בניה בחודשי החורבן, ואת האב-המלך שנמצא ללא בית. במעבר מן הבכי על מות הקיץ באב, אל הרתת היראה וההתרגשות של אלול ותשרי, יש במעגל השנה זמן בו הסוף וההתחלה שלובים זה בזה; החורבן שאינו מותיר מילים להביע את שאבד בחום הצורב, והשקט המרחף על פני המים שלפני סערת הבריאה. בשלב-ביניים זה, מצוקת המגורשים וחסרי הבית מתמזגת במועקת האל-ביתיות. זהו המתח הלימינאלי דרכו ניתן להתקדם אל מעבר לפירוד. המרחב הפתוח של מדבר הגלות נמשך אל השדה בו ניתן לפגוש את המלך בעצמו, מסביר פנים לכל אחד.

הדברים מוקדשים לזכרו של מו"ר הרב שג"ר, שראה את החשיבות והפוטנציאל דווקא מתוך נקודות המועקה; הוא חיפש את המלאות בעולם של נבוכים ומוריהם, חצאי כוסות קפה אחרונים. כמו כן תיבדל לחיים ארוכים מו"ר פרופ' חביבה פדיה, ממנה למדתי על האם הגדולה ביהדות, על משמעות מחודשת למלכות ולאם, החורגת מן התבנית הטכנית של סדרי עליון. תורת שניהם פורטת על המיתר הבלתי נשמע, ומעבירה אותו בקופסת תהודה המעצימה את נוכחות ההיעדר והיעדר הנוכחות.
Original languageHebrew
Journalצירופים חדשים
StatePublished - 1 Jul 2020

Cite this