אתנוגרפיה בהולה: פרספקטיבות חברתיות ותרבותיות על מגפת הקורונה

המידע בדבר מחלה מידבקת חדשה שמתפשטת בסין החל לטפטף למערב בסוף דצמבר 2019. חודש לאחר מכן , השמועות, כמו הווירוס החדש, היו כבר נחלת הכלל. מותו של הרופא הסיני לי וונליאנג היווה סימן נחרץ: וירוס חדש התפרץ בסין, הוא אלים, הוא מידבק, והוא מסוכן. סין הכריזה על עוצר מלא בווהאן, מקור התפרצות הנגיף, וארגון הבריאות העולמי התריע בדבר מחלה חדשה ונתן בה שם: הקורונה, או קוביד-19. כבר בסוף ינואר 2020 הורה נשיא ארצות הברית, דונאלד טראמפ, לסגור את קווי התעופה בין סין לארצו, וזאת במטרה לבודד את "הנגיף הסיני" במקום בו הוא התפרץ. אבל זה כבר היה מאוחר מדי. כבר בסוף 2019 הייתה הקורונה מפושטת בעולם. במרץ 2020 הכריז ארגון הבריאות העולמי על מצב חירום למול הפנדמיה, והעולם נסגר, כמעט באחת. למראה תמונות הזוועה שהגיעו תחילה מסין ואחר כך מאיטליה, ספרד וניו יורק , מדינה אחרי מדינה הודיעה על סגר כללי. חרדת מוות השתררה על העולם. מטוסים הדמימו מנועים, הבורסות קרסו, בתי-ספר נסגרו, ולמעט מאמץ מחקרי שהתמקד בקורונה , גם חוקרי האקדמיה נסגרו בבתים. אולם בתוך הבוקה והמבולקה הגלובלית הזו, קומץ מדעני חברה סימנו לעמיתיהם שאדרבה , דווקא בעתות חירום מעין אלו יש צורך לגייס את מיטב הכוחות למחקר של התהליכים החברתיים, שמסייעים להתפשטות הנגיף ולהתמודדות עם מצבי המשבר החברתי, שהמגפה מעוררת. האסופה הנוכחית היא תוצר של התגייסות חירום של קהילת מדעני החברה בישראל. המחקרים המדווחים כאן נערכו בחודשים הראשונים של המגיפה. התובנות שניתן לחלץ ממחקרי בזק כאלו יש בהן לתרום לקבלת החלטות ולהבנת השלכותיהן החברתיות. כך, גם ללא הצעות מחקר מאושרות וללא תקציב ייעודי , חוקרי וחוקרות מדעי החברה הוכיחו, שהמחקר שלהם היה ונותר רלוונטי ובחלקו דרמטי ומכמיר-לב