אשליית אוסלו: בחלוף עשרים וחמש שנים

במאמר קובע אפרים קראש כי תהליך אוסלו הוא המשגה המדיני החמור ביותר בתולדות מדינת ישראל, אשר הרע את מצבה מבחינה צבאית וביטחונית, פוליטית ודיפלומטית, וגם הביא להקצנה בקרב המיעוט הערבי בישראל. אש"ף בהנהגת יאסר ערפאת, שנשאר איש אלימות וטרור עד יומו האחרון, אימץ את תהליך אוסלו כהונאת-על אסטרטגית המיועדת להביא בסופו של דבר להשמדתה של ישראל; ראש הממשלה יצחק רבין, שהעדיף לשאת ולתת עם הנהגת השטחים, תומרן לתהליך אוסלו על ידי שר החוץ שמעון פרס וסגנו יוסי ביילין. בנאומו בכנסת ב-5 באוקטובר 2005, כחודש לפני הירצחו, דחה רבין את פתרון שתי המדינות וחזה ישות שהיא פחות ממדינה. עם נסיגת כוחות צה"ל מהאזורים המאוכלסים בגדה המערבית ב-1996-1997 התגשם חזון זה ו-%99 מהפלסטינים לא נמצאו עוד תחת שליטה ישראלית, אלא תחת שלטון הרשות הפלסטינית. בספטמבר 2000, זמן קצר לאחר שראש הממשלה אהוד ברק הציע ליאסר ערפאת מדינה, הכריז ערפאת על מלחמת הטרור, שהייתה לעימות האלים ביותר בין ישראל לפלסטינים מאז 1948. גם יורשו של ערפאת, מחמוד עבאס, דחה את הצעת ראש הממשלה אולמרט להקמת מדינה פלסטינית על מרבית שטחי הגדה המערבית ורצועת עזה. הוא סירב לחתום על הסכם שיכיר בישראל כמדינה יהודית והעדיף להשיג ב-2012 את הכרת העצרת הכללית של האו"ם בפלסטין כ"מדינה משקיפה שאינה חברה". הנה כי כן, כשני עשורים ומחצה לאחר תחילתו של תהליך אוסלו, "השותף לשלום" של ישראל אינו מוכן אפילו להכיר בזכותה של המדינה היהודית להתקיים, ורואה בהקמתה ובעצם קיומה "כיבוש בלתי חוקי של אדמות פלסטיניות". (מתוך המאמר)