אסופת מקורות מוערת

אסופת המקורות, כוללת מבחר מקורות מימות חז״ל ועד לפני כשני דורות, שיש בהם
הקבלה, דמיון, או התייחסות כלשהי לענפים המרכזיים של מדע המקרא:
שני הפרקים הראשונים עוסקים בהתהוות התורה ובהתהוות ספרי הנ״ך, ומקיימים זיקה לענף
המכוּנה 'הביקורת הגבוהה' או 'הביקורת הספרותית־היסטורית';
הפרק השלישי עוסק בגלגולי נוסח התורה, ומקיים זיקה לענף המכונה 'הביקורת הנמוכה' או
'ביקורת הנוסח';
הפרק הרביעי עוסק ביחס שבין המקרא לבין הספרות של עמי־קדם, ומקיים זיקה למחקר
המקרא על רקע ספרות המזרח הקדום;
הפרק החמישי עוסק בשימוש בשפות זרות על מנת לבאר את מילות המקרא, ומקיים זיקה
לשימוש של מחקר המקרא באטימולוגיה משווה.
חשוב לזכור שאסופת המקורות אינה מציגה, ואף אינה מתיימרת להציג, תמונה שלמה ומאוזנת
של הדעות המצויות בחז״ל וברבותינו הראשונים והאחרונים בסוגיות הנדונות. זו, כמובן, אינה
בעיה המיוחדת לאסופת המקורות שלפניכם, שהלוא המבוע האדיר של היצירה התורנית לדורותיה
חורג בהרבה מגבולותיה של אסופת מקורות אחת, ארוכה ככל שתהיה.
ובכל זאת, יש בקיבוץ הדעות המופיעות בלקט זה מן המיוחד, שכן הם לא נבחרו על־פי
תפקידם בעיצוב הקונצנזוס הדתי, בזמנם או בזמננו, ואף לא בשל האהדה שזכו לה בקרב תלמידי
החכמים או המון העם. ייאמרו הדברים במפורש. המקורות שבאסופה זו נבחרו על בסיס עמידתם
בשני תנאים עיקריים: התנאי הראשון הוא שהאומר נחשב כחלק מן העולם הרבני (ובדורות
האחרונים, מן העולם הרבני האורתודוקסי דווקא). בחירה זו, השׂמה דגש רב על זהותו של האומר,
עשויה להתמיה כמה מן הקוראים, אולם בהתחשב בכך שהלקט מבקש לסמן, ולוּ במידה כלשהי,
את גבולות השיח הדתי, מדובר ב"הכרח בל יגונה". התנאי השני הוא שהאמירה מקיימת זיקה
לדיסציפלינה או לדעה הרווחת במחקר המקרא המודרני.

.