Description

פרופ' אליס ברזיס, כלכלנית מובילה מאוניברסיטת בר-אילן טוענת, כי הפער בין רמת החינוך בפריפריה ובמרכז הוא "הבעיה הגדולה של מדינת ישראל". לדבריה, "חינוך הוא הנושא החשוב ביותר, ושם צריך לעשות מהפכה מחשבתית שלא נעשית". נושא לא פחות חשוב הוא התרבות: "אנשים מעדיפים לחיות במדינה בה התרבות היא מגוונת. כלכלנים קוראים לזה השפעות חיצוניות חיוביות"

  פרופ' אליס ברזיס, מהכלכלניות הבולטות באוניברסיטת בר-אילן, טוענת כי יש להחיל את מדיניות האפליה המתקנת, שנועדה לסייע לקבוצות החלשות להתקדם ולהשתלב בחברה, כבר בשלבים הראשונים של החינוך. "חינוך הוא הנושא החשוב ביותר, ושם צריך לעשות מהפכה מחשבתית שלא נעשית". לגישתה, אחד המוקדים שבו צריך להתחיל הוא המשפחה, וכדוגמה היא מביאה את המשפחה הסינית, שבה ההורים מדגישים את חשיבות הלימודים ומתעניינים בחינוך ילדיהם. "אם הייתי מנהלת בית-ספר, הייתי יוזמת שיעורים להורים בנושא, כי איך רוצים שהילדים יצליחו, אם הערך של לימודים אינו מוקנה להם בבית".

המהפכה של יהדות צרפת הייתה ציונית 

ברזיס נולדה בפריס להורים שהיגרו לצרפת מפולין אחרי מלחמת העולם השנייה. לאביה היה מפעל טקסטיל. "הייתי דוגמנית הבית", היא מספרת בחיוך, "וגם מומחית לקיפול סוודרים". אחרי מלחמת יום הכיפורים, לאחר שסיימה בהצטיינות את בחינות הבגרות, היא עלתה לארץ עם שתי מזוודות, בתמיכת הוריה, כדי ללמוד בירושלים מתמטיקה וכלכלה. "בצרפת הייתה עדיין רוח מהפכנית, והמהפכה שלנו כיהודים הייתה מהפכה ציונית", היא נזכרת.

בשנה הראשונה למדה במכללה דתית תורה שבעל-פה ותנ"ך, כי הרגישה צמא ליהדות. היא הייתה שם צרפתייה יחידה בין תלמידות ישראליות ואמריקאיות, וזוכרת שהן הזדעזעו מכך שאינה יודעת לבשל. בשבתות נשארה לעתים קרובות לבדה בחדרה שבפנימייה. בלימודי התואר הראשון כבר שכרה דירה עם סטודנטיות מצרפת והמשיכה ללימודי התואר השני בכלכלה.

שש שנים היא עבדה במחלקת המחקר של בנק ישראל בתחום המוניטארי והשלימה ב-1989 דוקטורט בארצות-הברית, באוניברסיטתMIT היוקרתית, בנושא צמיחה ומסחר בינלאומי. מ-1992 היא משמשת כמרצה באוניברסיטת בר-אילן ומפרסמת מחקרים בשני תחומים עיקריים: תהליכי צמיחה וחשיבות האליטות לחברה ולצמיחה הכלכלית.

בתחום הצמיחה הכלכלית פרסמה הפרופ' ברזיס, יחד עם זוכה פרס נובל השנה, פול קרוגמן, את תאוריית ה-Leapfrogging )קפיצת צפרדע(. "ניסינו להסביר כיצד מדינה הופכת למנהיגת העולם וכיצד היא מאבדת את ההגמוניה. כיצד למשל אנגליה ירדה מגדולתה בהתחלת המאה העשרים, וכיצד ארצות-הברית תפשה את מקומה. הראינו שמרכיב חשוב בתהליך זה הוא היכולת לפתח טכנולוגיות". היא סבורה כי ארצות-הברית עומדת לאבד את מעמדה כמנהיגת העולם, בעיקר בשל הנתונים הכלכליים והגירעון הגדול.

לימודי תרבות חשובים יותר מכלכלה 

אליס ברזיס מתגוררת במושב שורש הסמוך לירושלים. שני ילדיה, מיכל ונעם, עשו תואר ראשון בכלכלה והמשיכו לתחומים אחרים. "אני מניחה שזה משהו שהם ספגו בבית. הם רואים בכלכלה כלי ניתוח להבנת העולם ולא דרך לעשות כסף". עם זאת היא אינה מייחסת חשיבות מיוחדת ללימודי כלכלה בבית-הספר. "קודם כל אני בעד הקניית תרבות", היא מדגישה, "כי אם לאדם יש תרבות, הוא יכול ללמוד הכול. מישהו אמר פעם שתרבות זה משהו שנשאר לך אחרי ששכחת הכול. אני רואה בתרבות ערך עליון וזה צריך להתחיל מוקדם. אי אפשר להתחיל ללמוד תרבות באוניברסיטה".

ברוח זו היא גם סבורה שהמדינה צריכה לתמוך בתרבות. "מדינה בלי תרבות לא יכולה להתקיים. לתרבות יש אפקט חיצוני", היא מנמקת, "אנשים יעדיפו לחיות במדינה בה ישנה תרבות מגוונת מאשר מדינה ללא תרבות. הכלכלנים קוראים לזה 'השפעות חיצוניות חיוביות'".

את הצורך בתמיכה בתרבות היא מסבירה באמצעות סיפור הלקוח מעולם החקלאות. פרדסן מייצר את כמות התפוחים שתאפשר לו להרוויח. אבל לידו יש כוורן, שככל שיהיו יותר תפוחים - הדבורים שלו ייצרו יותר דבש. מגדל התפוחים לא מביא בחשבון את ההשפעה החיובית של התפוחים על הכוורן. "כך גם בתרבות", מסבירה ברזיס, "שיווי משקל פשוט של גורם אחד לא יוצר השפעה חיצונית חיובית על כל המשק, בשביל זה צריך רגולאטור - מישהו שרואה את המכלול ויכול לקבל החלטות".

סיסמוגרף למצבה של תרבות במדינה מסוימת יכול לספק גם השיח הטלוויזיוני, כמו למשל השיח סביב המשבר הכלכלי העולמי. בטלוויזיה הצרפתית למשל, מספרת ברזיס, יושבים יחד פוליטיקאים, פילוסופים וכלכלנים, יש להם בסיס תרבותי משותף וכל אחד מתייחס לתחום שלו. "בישראל חסר ידע כללי, ואפילו קשה לדבר על תרבות הישראלית. אין הסכמה על ערכי המחשבה, האם אלה ערכים יהודיים או אוניברסאליים".

מפריע לה שהישראלים אינם מכירים את התרבות שלהם. "אני חולקת על שולמית אלוני, אבל מעריכה אותה כי היא מכירה את המקורות. התרבות הישראלית היא הבסיס. אצלנו יש הרבה בורות, אין הסכמה על ערכי תרבות משותפים, על היסטוריה משותפת".

הבדל נוסף בין התקשורת בארץ ובחו"ל בכל הקשור לסיקור המשבר הכלכלי העולמי, הוא לדבריה, בעומק הניתוח: "בטלוויזיה הישראלית אין דיון. מביאים מומחה שיסביר במשך חמש דקות את הנושא, אבל לא ייקחו כמה כלכלנים שיעשו שיח אמיתי, אולי זה הפחד מרייטינג".

האוניברסיטאות חיות על תהילת העבר 

באחרונה החלה ברזיס לחקור את נושא ההשכלה הגבוהה. היא הייתה חברה בוועדה המייעצת למועצה להשכלה גבוהה, ותמכה במתן גמישות לאוניברסיטאות בקביעת שכר לימוד ושכר המרצים.

"מדינת ישראל לא יכולה להתקיים בלי אוניברסיטאות מצוינות", היא קובעת, "אנחנו חייבים לשמר את הבולטות שלנו בתחומים שונים של המדע, אחרת ניעלם. במצב הגיאו-פוליטי שלנו לא מספיק שנהיה נחמדים". היא מודה כי האוניברסיטאות בארץ הן עדיין באיכות טובה יחסית, אבל חיות על תהילת העבר. "אם לא יהיה שינוי, מעמדנו בעולם יידרדר. יש צורך לשמור על מספר אוניברסיטאות יוקרתיות. אם פעם רק האליטות למדו, במשך השנים פתחנו את ההשכלה הגבוהה לכולם, ולכן אין ברירה אלא להבדיל בין אוניברסיטאות טובות, בינוניות ומכללות, ושתהיה ביניהן תחרות".

השינוי החשוב הוא לא רק במתן תקציבים אלא גם בדרך הניהול. לדעתה צריך לתת למנהלי האוניברסיטאות חופש ניהולי, שיביא לאיכות טובה יותר. "אוניברסיטה טובה זו אוניברסיטה שבה יש מרצים טובים, סטודנטים טובים וציוד. בשביל זה צריך לא רק כסף, צריך גם שהטובים ילכו למקום אחד, כי ערבוב מוריד את רמת המצוינות. זה לא פוליטיקלי קורקט, אבל אם אנחנו רוצים להצליח כמדינה, אין לנו ברירה אלא שיהיו אוניברסיטאות טובות מאוד".

כדוגמה היא מביאה את אוניברסיטת הרווארד, שמקבלת לשורותיה רק את הסטודנטים המצטיינים ביותר, ורק לאחר מכן בודקת את מצבם הכלכלי. אלה שזקוקים לתמיכה כספית, מקבלים סיוע. "זו הדרך שאובמה ורעייתו הגיעו להרווארד", היא מציינת, "צריך לחפש מצוינים במקומות שונים ולסייע למי שצריך".

גם המועצה להשכלה גבוהה צריכה לעבור שינוי מהותי. "אני לא רוצה התערבות גדולה כל כך של המל"ג, אלא אם כן מדובר במוסד מתחיל שעדיין לא עומד על רגליו. הם צריכים לספק אישורים אבל לתת למנהלים לנהל. ההיסטוריה הכלכלית מלמדת שיש לתת לשוק לפעול, והתערבות של הבירוקרטים אינה טובה. יש צורך בניהול מקצועי ואחראי, ועל מנהלי האוניברסיטאות לקבוע גם משכורות וגם שכר לימוד. אני לא מפחדת משכר לימוד גבוה, כי המצטיינים חסרי האמצעים יקבלו תמיכה כלכלית". אופן חלוקת תקציבי המדינה לאוניברסיטאות הוא לדעתה שגוי. "יש להם מדיניות חלוקת כספים מוטעית", מסכמת ברזיס, "הם מחלקים כספים לפי מספר סטודנטים ודוקטורנטים, וזה מסלף את כל המערכת".

בשביתת הסטודנטים הגדולה שפרצה בעקבות מסקנות ועדת שוחט, הוזמנה ברזיס על-ידי ארגוני הסטודנטים לבוא ולהרצות את עמדתה ההפוכה לשלהם. "המל"ג ושוחט לא רצו לדבר איתם ואני הסכמתי. כאשר אני מאמינה במשהו אני לא פוחדת לדבר. ניסיתי להסביר שהנושא החשוב הוא מצוינות ולא גובה שכר הלימוד. קיבלתי אפילו מחמאות על הלהט והאמונה שלי, שלדברי הסטודנטים יכול היה לעזור גם להם במאבק זה. למרות הדיון התרבותי והנוקב לא שיניתי את דעתי. אני חושבת שאין ברירה, כי התקציבים לא אינסופיים, לכן צריך לנתב אותם בצורה יעילה ולכן צריך יותר גמישות".

אליטות המנציחות את עצמן 

תחום המחקר השני של פרופ' ברזיס הוא אליטות. היא פרסמה מאמרים רבים על הנושא, ערכה ספר ואף התבקשה לכתוב את המאמר על אליטות באנציקלופדיה היוקרתית The New Palgrave.

"בעשורים האחרונים יש תופעה של אליטות שמנציחות את עצמן, כאשר בית הגידול שלהן הוא אוניברסיטאות יוקרתיות, שהפכו לכלי להצלחה כלכלית ולכניסה לאליטות. במרבית ארצות העולם, ובמיוחד בארצות-הברית ובצרפת, מתברר שאחוז גבוה מהסטודנטים אשר התקבלו לאוניברסיטאות היוקרתיות הם ילדים שבאים מהאליטה עצמה. הסיבה לכך היא שילדי האליטה נחשפים בביתם לסוג חינוך ותרבות שמגדיל את סיכוייהם להצליח בבחינות הכניסה. התוצאה היא שבסופו של דבר האליטה היא צרה מאוד מבחינה חברתית".

ברזיס בוחנת את סוגיית האליטות שמנציחות את עצמן לא רק מן ההיבט של אי-שוויון אלא גם מהזווית של ההשפעה על חיי הכלכלה. "בתקופה של שינויים גדולים בחברה, תופעה של הנצחת אליטות אינה בריאה ופוגעת בצמיחה" היא מסבירה, "כי בתקופה כזאת דרוש גיוון של דעות ולא חשיבה קבועה ואחידה".

בארץ, היא מציינת, תהליך זה טרם הבשיל, אך אין ספק שבדורות הבאים יתרחש גם כאן תהליך דומה. ובינתיים, יש אצלנו יותר מוביליות חברתית, גם בהשוואה לארצות-הברית, למרות שקבוצות שלמות לא מתקדמות. "הסיבה לכך שלא הצלחנו עם הפריפריה היא שלא נתנו להם תמריצים נכונים", היא קובעת, "אני נגד לתת לאנשים כסף דרך קצבאות, ובעד ליצור דרך שבה הם יוכלו לעבוד ולהרוויח. לא לתת להם דגים אלא את החכה".

לפיכך, היא סבורה כי הפלטפורמה של מפלגה כש"ס היא מסוכנת לחברה הישראלית. "אם אנחנו רוצים חברה מפותחת, החברה החרדית צריכה להשתנות, עליה לפתוח סמי-אוניברסיטאות בישיבות, להשתלב בעבודה ולהתקדם. ההלכה אינה סותרת השכלה, עבודה וקידמה".

כשל שוק מצדיק התערבות 

פרופ' אליס ברזיס מנהלת את מרכז עזריאלי לחקר מדיניות כלכלית ומתנגדת עקרונית להתערבות המדינה בכלכלה, אלא אם כן מדובר בכשל שוק. "השאלה אם המדינה צריכה להתערב דומה מבחינתי למצב שבו מישהו עומד ליפול וצריך להעריך אם לא יקרה לו כלום, או שעדיף לשים לו רשת".

במשבר הכלכלי האחרון סברה ברזיס כי המדינה אינה צריכה להתערב כלל בשוק הפיננסי, שכן שוק המניות ואגרות החוב פועל בצורה יעילה, והוא יאפשר לציבור לאורך השנים לקבל תשואות גבוהות יותר. תוך מספר שבועות שינתה את דעתה. "מה ששכנע אותי הוא 'תופעת העדר', אשר גורמת לכך שהמחירים בשוק אינם משקפים את המצב האמיתי של החברות. תופעת העדר עלולה להביא לקריסת השוק, ולכן יש צורך בהתערבות נקודתית של הממשלה".

אחרי ששינתה את עמדתה והבינה כי דרושה התערבות של הממשלה, וכמה שיותר מהר, שיגרה ברזיס מכתב ברוח זו לקובעי המדיניות בממשלה ובאוצר. היא מצטערת שהממשלה והכנסת עדיין לא קבעו מהי המדיניות הכלכלית, משיקולים פוליטיים, אך מקווה שבסופו של דבר תיבחר דרך דומה לזו שהציעה.

היא מתנגדת גם היום לפרישת רשת ביטחון לקרנות הפנסיה, וסבורה כי התערבות המדינה צריכה להיעשות בשני כיוונים: האחד הוא קניית אגרות חוב של חברות על-ידי הממשלה, כדי להחזיר את האמון לציבור ולעצור את התופעה של בריחה מהשווקים. "הבנק והאוצר יקנו את אגרות החוב במחיר זול וימכרו אותן בעתיד במחיר גבוה וברווח, וכך מחיר ההתערבות יהיה אפסי", היא מסבירה.

כיוון התערבות נוסף הוא הבטחה מצד נגיד בנק ישראל שהפיקדונות הבנקאיים של הציבור יהיו בטוחים במאה אחוז, גם בלי שקיים בארץ חוק ביטוח פיקדונות. ואכן לפני מספר שבועות הנגיד שחרר הודעה ברוח זו. בנוסף, מציעה ברזיס שבנק ישראל ייתן לבנקים סוג של ערבות מדינה, כדי שימשיכו להלוות לחברות עסקיות כמו בעבר, בלי להעלות את הריבית, ובכך להתגבר על מחנק האשראי.